מה באמת מצאו מחקרי התפילה

אילו התפילה הייתה עובדת — אילו אל אישי היה נענה לבקשותיהם של המאמינים — זו הייתה התופעה הקלה ביותר להדגמה בכל תולדות האנושות. מיליארדי בני אדם מתפללים מדי יום לרפואתם של יקיריהם החולים. האות היה אמור להיות עצום, גלוי לעין ובלתי ניתן להתעלמות. מחקרים אמיתיים ומבוקרים היטב חיפשו אותו. הם לא מצאו אותו.

ניסוי STEP

המפורסם שבהם הוא המחקר על ההשפעות התרפויטיות של תפילת שתדלנות (STEP), שפורסם ב־2006 בכתב העת American Heart Journal. הוא מומן על ידי קרן טמפלטון, ארגון שיחסו לדת ידידותי במפורש, ובראשו עמד הקרדיולוג מהרווארד הרברט בנסון — אף הוא אוהד את הרעיון שתפילה עשויה לסייע.

התכנון היה קפדני:

• 1,802 מנותחי מעקפים לבביים בשישה בתי חולים.
• חלוקה אקראית לשלוש קבוצות: כאלה שהתפללו למענם ונאמר להם שהדבר אינו ודאי; כאלה שלא התפללו למענם ונאמר להם שהדבר אינו ודאי; וכאלה שהתפללו למענם ונאמר להם שאכן יתפללו למענם.
• התפילות נאמרו על ידי קהילות נוצריות ותיקות במשך 14 יום.
• התוצאות נמדדו לפי סיבוכים בתוך 30 יום.

התוצאה: לתפילה לא הייתה שום השפעה על שיעורי הסיבוכים בין הקבוצה שהתפללו למענה לבין זו שלא. החולים שידעו שמתפללים למענם אף הסתדרו מעט פחות טוב — אולי בשל חרדת ביצוע או הלחץ שבציפייה.

זה היה המחקר הגדול והמבוקר ביותר שנערך אי פעם על תפילת שתדלנות. הוא לא מצא דבר.

זה לא היה חריג

מחקרים מוקדמים יותר הניבו תוצאות מעורבות, אך ככל שתכנונם השתפר, כך נעלמה ההשפעה. סקירה שיטתית של קוקרן מ־2009, שכללה את כל הניסויים האקראיים הזמינים, קבעה:

"ממצאים אלה אינם חד־משמעיים, ואף שחלק מתוצאותיהם של מחקרים בודדים מרמזות על השפעה חיובית של תפילת שתדלנות, רובם אינם מרמזים על כך."

סקירות קוקרן הן אמת המידה הגבוהה ביותר של רפואה מבוססת ראיות. כשהן אומרות "אינו חד־משמעי" על התערבות שאמורה להפיק אות אדיר, הן מנומסות. הסיכום הכן הוא: לתפילה אין שום השפעה שניתן למדוד.

התירוצים התיאולוגיים הרגילים

"אי אפשר לבחון את אלוהים." טענה זו מועלית רק כאשר הבחינה נכשלת. כשאדם חולה מחלים לאחר תפילה, המאמינים מציגים זאת כראיה לכך שהתפילה פועלת. כשמחקרים מבוקרים מראים שאין שום השפעה, אלוהים פתאום מסרב להיבחן. אי אפשר שהתפילה תשמש ראיה כשנדמה שהיא פועלת, ותהיה חסינה מפני ראיות כשהיא אינה פועלת.

"אלוהים יודע שזו בחינה, ולכן אינו נענה." טענה זו מחייבת אל קטנוני — כזה שמוכן לתת לבני אדם למות ובלבד שקיומו לא יאומת. היא גם אינה מסבירה מדוע "תפילות שנענו" בלתי מבוקרות ואנקדוטליות מתרחשות כביכול כל הזמן, בעוד מבוקרות לעולם לא. התבנית היא בדיוק מה שהיינו מצפים לו מהטיית אישוש, לא מאלוהות.

"התפילה משנה את המתפלל, לא את המצב." מצוין — אבל זו טענה פסיכולוגית, לא תיאולוגית. היא זונחת את תורת תפילת השתדלנות עצמה, המופיעה לכל אורך כתבי הקודש כבקשה ישירה לאל הפועל בתגובה. צמצום התפילה להרגעה עצמית הוא נסיגה, לא הגנה.

מה מכך משתמע

אילו התפילה הייתה פועלת, בתי חולים במדינות דתיות היו משיגים תוצאות טובות יותר באופן מדיד מבתי חולים במדינות חילוניות, בפיקוח על משאבים רפואיים. הם אינם משיגים. אילו התפילה הייתה פועלת, לקטועי איברים היו מדי פעם צומחות גפיים מחדש בעקבות תפילה. מעולם לא צמחו לאיש — עובדה שהקומיקאי סם האריס ואחרים מצביעים עליה מזה עשרות שנים, ומעולם לא הופרכה במקרה מתועד ולו אחד. אילו התפילה הייתה פועלת, תפילותיהם של מיליוני בני אדם שהתחננו על חיי ילדיהם היו מותירות תבניות ניתנות לגילוי. הן לא הותירו.

ההסבר הפשוט ביותר הוא שאיש אינו מקשיב. התפילות אינן מגיעות לשום מקום, מפני שאין להן לאן להגיע.

סיכום

הטענה הניתנת לבחינה יותר מכל בדת נבחנה. היא נכשלה. אין מדובר בדקות תיאולוגית נידחת; זו פרקטיקה מרכזית כמעט בכל אמונה, והיא אינה פועלת בשום אופן שמדידה זהירה מסוגלת לזהות. אל אוהב הנענה לתפילה היה מותיר טביעות אצבע סטטיסטיות. אין כאלה. היעדרן של טביעות האצבע הללו אינו הוכחה לאי־קיומו של אלוהים, אבל הוא בדיוק מה שהיינו מצפים לו אילו איננו שם.