בנו מיתוס בעצמכם — זו הדרך היחידה להבין מיתוסים

ויכוחים על היסטוריותם של כתבי הקודש מקבלים צורה צפויה. הספקן אומר שהסיפור לא קרה. המגן משיב באישושים: העיר הזו התקיימה, המלך הזה מתועד, המנהג הזה תואם את התקופה, שם המקום הזה נכון לתקופה.

האישושים לעיתים קרובות אמיתיים. והם אינם מבססים דבר. אני רוצה לתת תרגיל שהופך זאת למובן מאליו תוך כעשרים דקות, מפני שגיליתי ששום כמות של טיעון אינה עושה את מה שהתרגיל עושה.

התרגיל

כתבו מיתוס של כשלוש מאות מילים. דחסו לתוכו כמה שיותר עובדות אמיתיות, תוך שאתם הופכים את הסיפור כולו לשקרי ככל שתצליחו.

זו כל המשימה. הנה הניסיון שלי.

מייקל ג'ורדן נבחר לנשיאות הונגריה ב-1923, אם כי לא בהצבעה עממית. הוא ניצח שוב ושוב, אך הניצחון המכריע היה השישי, שהושג עם שלושים אחוזים בלבד מן הקולות, ולאחריו מינה את עצמו לראש ממשלה. הוא פתח במלחמת עולם נגד הפולנים, בהצדקת עיקרי האמונה הבהאית, שממנה גזר דוקטרינה בדבר עוצמתה של הונגריה ומקומה המיוחד בהיסטוריה. המעצמות הגדולות נגררו פנימה משני הצדדים — מדינות הציר, שכללו את הונגריה וכמובן את הטורקים, מול בעלות הברית.

עכשיו ספרו מה נכון.

הייתה מלחמת עולם. מפלגה אכן תפסה שלטון במרכז אירופה בלי לזכות ברוב עממי, ומנהיגה אכן מינה את עצמו לראש הממשלה בתמרון — זו גרמניה ולא הונגריה, והיטלר ולא ג'ורדן, אבל המנגנון מדויק לחלוטין. מייקל ג'ורדן אכן זכה בשש אליפויות. הונגריה אכן הייתה בצד הציר. התיישרותה של טורקיה היא שאלה היסטורית אמיתית. האמונה הבהאית קיימת. התאריכים במאה הנכונה.

אפולוגט נלהב היה יכול להפיק רשימת אישושים מכובדת לפסקה הזו. ארכיאולוגיה הייתה תומכת בכמה טענות. מסמכים בני הזמן היו מאשרים אחרות.

והסיפור הוא שטות גמורה.

מה התרגיל מדגים

מציאת עובדות אמיתיות בתוך נרטיב אינה אומרת לכם דבר על השאלה האם הנרטיב אמיתי.

זו אינה נקודה עדינה, אבל קשה להפליא לחוש בה עד שעושים זאת בעצמך. כל רכיב בודד יכול להתאמת בעוד השלם נותר בדוי, מפני שאמיתות החלקים ואמיתות השלם הן פשוט תכונות שונות. סיפור אינו צירוף של פרטיו הניתנים לאימות; הוא טענה על אופן היחס בין הפרטים, והטענה הזו היא בדיוק מה שהאימות אינו נוגע בו.

גרוע מכך, נוכחותו של פרט מדויק צפויה באופן חיובי בבדיה עשויה היטב. כל מספר סיפורים כשיר מעגן המצאה במוכר, מפני שזה מה שהופך המצאה לאמינה. אז פרט מאושש הוא עדות לאומנות לפחות באותה מידה שהוא עדות להיסטוריה — ובסיפור שלוטש בסיפור חוזר לאורך מאות שנים, האומנות מובטחת.

היכן זה נושך

זהו בדיוק המהלך שנעשה להגנת יציאת מצרים, ושל כתבי הקודש בכלל. אספו את הרסיסים המאומתים — מקום שהתקיים, מנהג שתואם את התקופה, שם בשפה הנכונה — ותנו לקורא להסיק את השלם.

ביליתי ויכוח ארוך עם עורכי ויקיפדיה העברית בשאלה האם יש לתאר את יציאת מצרים כלא-היסטורית, והתבנית הזו עלתה בכל חילופי דברים. איש לא שיקר. הטענות הבודדות שצוטטו היו לעיתים קרובות נכונות. ההסקה מהן להיסטוריות הנרטיב הייתה השגיאה, וזו שגיאה שקשה מאוד לעקור בטיעון בלבד.

מדוע התרגיל עובד היכן שטיעונים אינם

מפני שהוא קל. זה החלק המפתיע וזו הסיבה שהוא משנה דעות.

אתם מצפים שזיוף מיתוס יהיה קשה, וזה לוקח כחמש דקות. ברגע שכתבתם סיפור שקרי דחוס בעובדות אמיתיות — ברגע שחשתם כמה מעט מאמץ הדחיסה דרשה — המהלך ההגנתי מאבד את כוחו לצמיתות. אינכם יכולים לחזור להתרשם מאישושים, מפני שאתם יודעים בדיוק כמה זול לייצר אישושים.

כל מי שמתווכח על היסטוריותם של כתבי קודש, בכל צד, צריך לעשות זאת קודם.