גיהינום: עונש אינסופי על פשעים סופיים

תורת הגיהינום — ייסורים נצחיים ומודעים למי שלא עמד באיזה קריטריון של אמונה או התנהגות בתוך חיי אנוש סופיים — היא הרעיון הבלתי מוסרי ביותר, שאין עליו כל הגנה, בדתות המרכזיות. אין זו הוראה שולית. היא עומדת בלב הנצרות המסורתית ובלב האסלאם, ובמשך אלפיים שנה שימשה כדי להפחיד ילדים, לכפות המרות דת ולהצדיק אכזריות. מגיע לה שתיבחן בפשטות, בלי הלשון הרכה שבה משתמשים תאולוגים כדי להנעים אותה.

חוסר הפרופורציה הבסיסי

תוחלת חיי אדם היא כשמונים שנה. יכולתו של אדם לחטוא תחומה בתוחלת חיים זו, בידע מוגבל, בנסיבות מוגבלות, בגנטיקה ובחינוך. יהיה אשר יהיה העוול שאדם סופי מבצע, הוא סופי מעצם הגדרתו.

הגיהינום הוא אינסופי. לא שמונים שנה. לא שמונים אלף. לא שמונים מיליארד. לנצח. אחרי טריליון שנות ייסורים, עוד לא התחלתם לרצות את עונשכם — אין התקדמות, אין הפחתה, אין סוף.

שום מערכת מוסר אנושית אינה מקבלת חוסר פרופורציה כזה. איננו דנים ילד למאסר עולם על גניבת סוכריה. איננו מענים גנב על גניבה מחנות. העיקרון שלפיו העונש צריך להלום את החטא הוא כה בסיסי, עד שמערכות משפט לרוחב תרבויות ומאות שנים מעגנות אותו. הגיהינום מפר עיקרון זה באופן אינסופי. אין פשע — לא של היטלר ולא של אף אחד — שעינויים אינסופיים הם עונש הולם לו, משום ששום מעשה סופי אינו יכול להצדיק תגובה אינסופית.

התחמקות ה"עלבון האינסופי"

התשובה הסטנדרטית: חטא כלפי אל אינסופי הוא כשלעצמו אינסופי, ולפיכך ראוי לעונש אינסופי.

זהו תרגיל לוגי. "אינסופיותו" של הצד הנעלב אינה הופכת את העלבון לאינסופי. אם אעליב את מלכת אנגליה, מעמדה הרם אינו מגדיל את חומרת מעשיי עד כדי כך שאהיה ראוי למאסר עולם — מעשיי הם אותם מעשים בדיוק, לא משנה למי הם מכוונים. הוספת "אבל אלוהים אינסופי" אינה הופכת מעשה אנושי סופי למעשה אינסופי; היא רק מבריחה את המסקנה הרצויה אל תוך ההגדרה.

גרוע מכך, תפיסה זו הופכת את האל לנרקיסיסט במהותו. הוא נעלב עד כדי כך מכל זלזול, שיצורים סופיים חייבים להיות מעונים לנצח כדי לפייס את כבודו. זו אינה הפסיכולוגיה המוסרית של ישות מושלמת. זו הפסיכולוגיה המוסרית של קיסר יהיר.

התחמקות ה"הם בוחרים בזה"

תשובה מודרנית יותר: הגיהינום אינו אלוהים המענה בני אדם; הוא בני אדם הבוחרים מרצונם בהתנתקות מאלוהים, התנתקות הנחווית כעינוי משום שהם מנותקים ממקור כל הטוב.

מיתוג מחדש זה נכשל בכמה חזיתות:

• הוא אינו מתיישב עם התיאורים המסורתיים בכתובים, שיש בהם אש, בכי, חריקת שיניים וזעם אלוהי פעיל — לא ניתוק מטאפורי.
• בני אדם אינם "בוחרים" בגיהינום בשום מובן משמעותי. יש להם אמונות שגויות, הם הולכים אחר הדת הלא נכונה, הם נולדו במדינה הלא נכונה, או שפשוט מצאו את הראיות לקיום האל בלתי מספקות. אף אחת מאלה אינה זהה לבחירה חופשית בייסורי נצח.
• אל אוהב, שהיה מתבונן באדם ההולך אל סבל נצחי מתוך טעות או בורות, היה מתערב. הורה המתבונן בילדו רץ אל הכביש אינו אומר "אני מכבד את רצונו החופשי". מסגור "הבחירה החופשית" הוא כיסוי מוסרי לאדישות אלוהית.

הנסיגה האנהיליציוניסטית

תאולוגים נוצרים אחדים, שהכירו בזוועה המוסרית, עברו לאנהיליציוניזם — התפיסה שלפיה מי שלא נושע פשוט חדל מלהתקיים, במקום לסבול לנצח. זהו שיפור מוסרי, אך גם הודאה. הוא מודה שהתורה המסורתית בלתי מתקבלת על הדעת, ומחליף אותה בשקט. הוא גם עומד בסתירה למשמעותם הפשוטה של קטעי כתובים רבים, שהמסורת קראה בהם מאז ומעולם אישור לייסורי נצח מודעים.

אם היה צורך לתקן את הגיהינום, אזי הגיהינום כפי שנלמד באופן קלאסי היה שגוי. ואם הכנסייה טעתה טעות כה גדולה בעניין כה מרכזי במשך קרוב לאלפיים שנה, מה זה אומר על טענתה להדרכה אלוהית?

בעיית האוכלוסייה

הנצרות המרכזית גרסה היסטורית שרוב בני האדם ילכו לגיהינום. "צר השער" וכל השאר. נעשה את החשבון: באלפיים שנות נצרות חיו אולי מאה מיליארד בני אדם. אם אפילו מיעוט ניכר מהם הולך לגיהינום, מדובר בעשרות מיליארדי בני אדם בייסורי נצח.

זוהי קטסטרופה מוסרית בקנה מידה בלתי נתפס, ומדובר לכאורה במעשה ידיו של אל טוב. שום חשבון תועלתני אינו יכול לאזן זאת — שום כמות סופית של אושר בגן עדן אינה יכולה לקזז סבל אינסופי של מיליארדים. אל שתכנן מערכת כזו אינו טוב בשום מובן שהמילה מסוגלת לשאת.

סיכום

הגיהינום אינו תעלומה עמוקה הדורשת תאולוגיה מעודנת. הוא זוועה מוסרית עטופה בשפה דתית. כל מערכת הכוללת עונש אינסופי על פשעים סופיים מציבה במרכזה ישות שאופייה המוסרי נחות משל שופט אנושי מן השורה — שהיה מסרב, מטעמים עקרוניים, להטיל עונש כזה על הפושע הגרוע ביותר שחי אי פעם. לכנות ישות כזו "טובה בשלמות" אינה תאולוגיה. זו תעמולה. יש לדחות את התורה הזו, ועל המוסדות שעדיין מלמדים אותה להתבייש.