הקִדמה המוסרית מתרחשת בניגוד לכתבי הקודש, לא בזכותם

טענה נפוצה בפי אפולוגטים דתיים היא שהמוסר נובע מכתבי הקודש, ושבלעדיהם לא היה לבני האדם כל בסיס להתנהגות מוסרית. התיעוד ההיסטורי בפועל מספר סיפור אחר. כמעט בכל שאלה מוסרית מרכזית של שתי המאות האחרונות התקדמה האנושות חרף ספרי הקודש, לא בזכותם. הקשת המוסרית התכופפה הרחק מכתבי הקודש, לא לעברם — והמוסדות שהתנגדו לכפיפה הזו זמן רב מכולם היו כמעט תמיד המוסדות הדתיים.

עבדות

המקרא אינו מגנה את העבדות. הוא מסדיר אותה. ויקרא כה, מד-מו מתיר במפורש לקנות עבדים מעמים שכנים ולהורישם כרכוש לילדים. הברית החדשה מורה לעבדים לציית לאדוניהם (אל האפסים ו, 5; אל הקולוסים ג, 22; פטרוס א ב, 18). פאולוס משיב עבד נמלט אל אדוניו (האיגרת אל פילימון).

כאשר נאבקו מבטלי העבדות לחיסולה במאה ה-19, כתבי הקודש עמדו לצידם של תומכי העבדות. מטיפים בדרום נשאו דרשות בעד העבדות מתוך טקסטים מקראיים. ועידת הבפטיסטים הדרומיים נוסדה ב-1845 במפורש כדי להגן על זכותם של נוצרים להחזיק בעבדים. מבטלי העבדות ניצחו לא משום שקראו את כתבי הקודש בקפידה רבה יותר, אלא משום שפנו לאמת מידה מוסרית שמחוץ לכתבי הקודש — כבודם ושוויונם של כל בני האדם, עיקרון שכתבי הקודש אינם מאשררים בבירור ולעיתים קרובות סותרים.

זכויות נשים

כתבי הקודש הם, על פי אמות מידה מודרניות, מיזוגניים עמוקות. נשים הן רכוש בדיבר העשירי, ומופיעות ברשימה לצד בהמות. נאסר עליהן ללמד גברים (טימותיאוס א ב, 12), נצטוו לשתוק בכנסיות (קורינתיים א יד, 34), והוטלה עליהן האחריות לנפילת האנושות (טימותיאוס א ב, 14). הקוראן מתיר לגברים להכות נשים סוררות (4:34) ומעניק לנשים מחצית מחלק הירושה של הגברים. הברית הישנה כוללת חוקים שלפיהם אנס יכול לשאת את קורבנו לאישה (דברים כב, כח-כט).

התנועה למען זכות בחירה לנשים, שכר שווה, זכויות רבייה והזכות לצאת מנישואין מתעללים נתקלה, בכל שלב, בהתנגדותן של סמכויות דתיות שציטטו כתבי קודש. הקִדמה הושגה למרות התנגדות הכמורה, לא בהנחייתה. וכשהדתיים סוף סוף הדביקו את הפער, עשו זאת באמצעות פרשנות מחדש של קטעים — התעלמות סלקטיבית מן הקטעים הלא נוחים — תחת לחצה של קִדמה מוסרית חילונית.

זכויות להט"ב

ויקרא כ, יג קובע עונש מוות על יחסי מין בין גברים. אל הרומים א מגנה יחסים חד־מיניים. הקוראן מספר את סיפור לוט כגינוי להומוסקסואליות. לאורך רוב ההיסטוריה שימשה הסמכות הדתית להפללתם, לרדיפתם ולהוצאתם להורג של הומוסקסואלים.

ההכרה באנושיותם של להט"בים בחמישים השנים האחרונות הונעה על ידי עקרונות חילוניים של זכויות אדם, על ידי פעילי זכויות הומואים ועל ידי עמדות תרבותיות משתנות — כנגד התנגדות דתית עזה. הכנסיות שריככו את עמדתן בשאלה עשו זאת בחוסר חשק, עשרות שנים אחרי שהחברה החילונית זזה, ורבות מהן טרם עשו זאת כלל. שוב, נדרשה פרשנות מחדש של כתבי הקודש, המעטה בערכם או התעלמות מהם, כדי לאפשר לקִדמה המוסרית להתרחש.

התבנית

התבנית עקבית בסוגיה אחר סוגיה:

1. כתבי הקודש מאשרים או מתירים את הנוהג.
2. סמכויות דתיות מגייסות את כתבי הקודש להגנה על הנוהג במשך מאות שנים.
3. רפורמטורים חילוניים, לעיתים קרובות במחיר אישי כבד, דוחפים לשינוי מטעמי כבוד האדם, שוויון או תבונה.
4. בסופו של דבר מגיעה נקודת מפנה והקונצנזוס המוסרי משתנה.
5. מוסדות דתיים מפרשים מחדש את כתבי הקודש כדי לטעון שהיו בצד הנכון מלכתחילה.

שלב 5 הוא המהלך שראוי לשים אליו לב. הוא מדגים שכתבי הקודש אינם מקור השיפוט המוסרי — הם מותאמים בדיעבד לכל שיפוט מוסרי שאליו הגיעה התרבות הסובבת. המצפן המוסרי הממשי של המאמין מכויל בידי החברה הרחבה, ובכתבי הקודש מתייעצים רק לאחר מכן, כשקטעים נבחרים בקפידה משמשים להכשיר את המסקנה.

"אבל הדת השראה על כמה רפורמטורים!"

נכון. חלק ממבטלי העבדות היו קווייקרים. מרטין לותר קינג ג'וניור היה כומר נוצרי. מוטיבציה דתית אכן דחפה יחידים מסוימים לעבר קִדמה מוסרית.

אלא שזה אינו מצדיק את כתבי הקודש. זה מצדיק את יכולתו של האדם למצוא השראה מוסרית בכל מקום, לרבות במסורות דתיות המפורשות באופן יצירתי בניגוד למשמעותן הפשוטה. פנייתו של קינג לא הייתה "המקרא אומר שעבדות והפרדה גזעית הן רעות" — היא הייתה פנייה לכבוד האדם האוניברסלי, עטופה ברטוריקה מקראית עבור קהל שהגיב לה. אותו עיקרון עצמו זמין לכל אחד, דתי או לא.

ועל כל קינג עמדו תריסר סמכויות דתיות בצדה השני של הסוגיה, גם הן מצטטות כתבי קודש. אם הדת אחראית לרפורמטור, היא אחראית באותה מידה גם לתומך ההפרדה הגזעית. המשתנה אינו הדת; הוא האדם שמשתמש בה.

המשמעויות

אילו נבע המוסר מאלוהים דרך כתבי הקודש, היו כתבי הקודש אמורים להיות מקדימים את האינטואיציה המוסרית האנושית, לא מפגרים אחריה. ספר בן 3,000 שנה שנכתב בידי ישות טובה באופן מושלם אמור להכיל חוכמה נצחית שתביך אתיקאים מודרניים. במקום זאת הוא מכיל את ההנחות המוסריות של חברות תקופת הברונזה והברזל — הנחות שלמדנו, לאט ובכאב, לצאת מהן.

הקריאה הכנה של ההיסטוריה המוסרית היא שבני אדם מפענחים את המוסר באמצעות היגיון, ניסיון והרחבה הדרגתית של המעגל המוסרי, בעוד כתבי הקודש משמשים במקרה הטוב אינדיקטור מפגר ובמקרה הרע בלם לקִדמה. זו בדיוק התבנית שהיינו מצפים לה אילו המוסר הוא הישג אנושי, לא מתת אלוהית.

סיכום

הקִדמה המוסרית של שתי המאות האחרונות היא סיפור על אנושות שגדלה מעבר לכתבי קודשה. עבדות, הכפפת נשים, הפללת ההומוסקסואליות — כל אחד מן העוולות הללו אושר או הותר בידי ספרי קודש ונוצח בידי סמכויות דתיות. כל אחד מהם הופל בידי אנשים שפנו לאמות מידה שמחוץ לכתבי הקודש. הטענה שהמוסר מגיע מן הדת אינה רק שגויה היסטורית; היא הופכת את היחס הממשי על פיו. הדת היא שהזדקקה למוסר שיגרור אותה קדימה, לא להפך.