להילחם בזהויות שנכפו עליכם

הנה פרויקט שאני עובד עליו שנים: התנגדות למערכות שמתקינות בכם זהות.

כמעט כל מה שנאמר לכם שאתם הווים הוקצה ולא נבחר, בדרך כלל לפני שיכולתם להתנגד. השאלה היא כמה מזה לקבל, ותשובתי היא: פחות ממה שאתם מקבלים כיום, והתרגיל של הפחתה שווה את אי-הנוחות.

התחילו בשם שלכם

שמכם הוא הדבר הראשון שהוריכם נותנים לכם, וכדאי לשאול כמה עליכם להיות קשורים אליו. תשובתי: כמה שפחות.

זה התחיל אצלי במשהו טריוויאלי. לשמי שלי יש שני איותים בעברית, עם אל"ף ובלעדיה. אכפת לי באיזה משתמשים?

שמתי לב שלא. ולאחר ששמתי לב שלא אכפת לי מן הגרסה הקטנה של השאלה, הגרסה הגדולה הפכה זמינה: האם שמי הוא חלק ממני בכלל?

התשובה המתבקשת היא שהוא עשוי להיות שזור בהיסטוריה אמיתית. ילדים שלעגו לכם בבית הספר, מישהו שהתעלל בכם בגלל צלילו — חוויות כאלה אמיתיות והן חלק מן ההיסטוריה שלכם.

אבל שימו לב למהלך שנובע. החוויות האלה הן חלק מההיסטוריה שלכם; הן אינן השם שלכם. וחשוב מכך, אין להתיר להן להכתיב את חייכם. השאלה אינה האם השם היה מעורב במשהו שקרה לכם. השאלה היא האם התווית עצמה היא רכיב במה שאתם.

היא אינה.

אותו טיפול, במורד הרשימה

הדת שלכם. מוקצית בלידה ברוב המכריע של המקרים, וזה כשלעצמו הטיעון החזק ביותר נגד לקיחתה ברצינות כתגלית על היקום.

הארץ שגדלתם בה. תאונה של המקום שבו הוריכם במקרה עמדו, שהומרה בעשורים של טקס למשהו שאנשים ימותו למענו.

השפה שלכם. הותקנה בגיל שנה וחצי בידי מי שגידל אתכם. האם שליטה בשפה מסוימת מגדירה אתכם? האם עליכם להתיר לה? אינני רואה מדוע. זהו כלי שנמסר לכם, והעובדה שהוא במקרה זה שאתם חושבים בו היא עובדה על ינקותכם, לא על טבעכם.

ההתנגדות שאני מתייחס אליה ברצינות

יש כאן תשובה חזקה ואינני רוצה לדלג עליה.

זהות אינה רק נכפית; היא גם נושאת משקל. אנשים בעלי תחושה מוצקה של מי הם מתמודדים טוב יותר, פועלים בעקביות רבה יותר, וקשה יותר לתמרן אותם. הפשטת זהות עלולה להותיר אדם עקור ולא חופשי — והאנשים שהיו היסטורית הלהוטים ביותר לפרק זהויות אישיות לא נהנו בדרך כלל מכוונות טובות.

אני חושב שהתשובה היא שיש הבדל בין להחזיק בזהות לבין להיות מוחזק בידי אחת. לדעת שעוצבתם בידי שפה ומקום זה מדויק. להאמין שהעיצוב הוא אתם, ולהגן עליו בהתאם, זו השגיאה. אתם יכולים לשמור על כל הירושה תוך סירוב להתייחס אליה כאל קודש.

מה אני באמת רוצה לדעת

השאלה שההערה הזו באמת עוסקת בה היא כיצד.

כיצד משילים את אלה? כיצד מכחישים אותם בלי להעמיד פנים שמעולם לא עוצבתם? איך מרגיש מבפנים להחזיק בלאומיות ברפיון, או בשפת אם, או בשם?

כל אחת מן המערכות האלה רוצה להפוך אתכם לרכיב בתוכה — לשם כך הן קיימות, והן טובות בכך מאוד. המשיכה אינה מובנת מאליה מבפנים, וזה מה שהופך את המקרים הקטנים לבעלי ערך: איות של שם טריוויאלי מספיק כדי שתוכלו לבחון את היקשרותכם אליו ביושר, ומה שתמצאו שם ניתן להכללה.

עוד יבוא, כשאפענח עוד מזה.