בחירות של חמישים-חמישים מחלצות כמעט שום מידע מהציבור

אם אתם מאמינים שבחירות חשובות, אתם מאמינים במשהו ספציפי עליהן: שהן מחלצות מידע מהציבור וממירות אותו לכוח פוליטי. הציבור רוצה משהו, ההצבעה חושפת מה, והמנצח מחויב לו. לפי ההשקפה הזו בחירות חשובות וההשתתפות בהן היא חובה.

אני רוצה להראות שעובדה שכולם כבר יודעים על בחירות, שהן נוחתות ליד חמישים-חמישים, קטלנית להשקפה הזו.

התבנית

הביטו בכל דמוקרטיה ייצוגית בשלה לאורך כמה עשורים. התבנית אינה שצד אחד מנצח בעשרים נקודות ואחר כך השני. התבנית היא ששני הגושים הגדולים יושבים במרחק כמה נקודות זה מזה, בחירות אחר בחירות, והמנצח מוכרע בשוליים. מפולות קיימות, אבל הן החריגים שאנשים זוכרים בדיוק מפני שהם חריגים.

טענתי במקום אחר שזה אינו צירוף מקרים ואינו סימן למדינה מפולגת. זה מה שצירוף סוגיות לשתי חבילות עושה לציבור שיש לו רובים ברורים בכל סוגיה. המנגנון אינו חשוב כאן. קחו את התבנית כנתון ושאלו מה היא מרמזת.

סיבות קטנות, תוצאות גדולות

אם הציפייה המבנית היא חלוקה שווה, התוצאה בפועל מוכרעת על ידי כל רעש שנוכח במקרה. הערה מגושמת של מועמד בשבוע האחרון. פיגוע טרור. סבב פרסום ממוקד ברשת חברתית. מזג האוויר ביום ההצבעה.

לשום דבר מאלה אין קשר למה שהציבור רוצה שייעשה בבריאות, או בדיור, או במלחמה. ובכל זאת כל אחד מהם יכול להפוך את התוצאה, ועימה ארבע שנות מדיניות.

כשהשוליים הם הרעש, התוצאה היא הרעש. תומך בשיטת הבחירות חייב לקבל שממשלת המדינה נבחרת על ידי הקלטים הפחות משמעותיים שקיימים, מפני שהמשמעותיים התקזזו.

הנקודה מתורת האינפורמציה

הנה דרך נקייה יותר לומר מה השתבש.

בחירות עם שתי תוצאות יכולות לשאת לכל היותר ביט אחד של מידע: א' או ב'. זה לא הרבה מלכתחילה. זו התשובה לשאלת כן-או-לא אחת על מדינה של מיליונים שיש להם דעות על מאות דברים.

אבל ביט נמסר במלואו רק כשהתוצאה הייתה בלתי ודאית באופן שמשקף את הגודל שמתחת. אם ההצבעה נעוצה מבנית ליד חמישים-חמישים בלי קשר למה שאנשים חושבים על הסוגיות, אז ידיעת התוצאה אומרת לכם כמעט כלום על מה שהם חושבים. אתם לומדים איזו חבילה נדחקה קדימה באותו יום. אינכם לומדים אילו מתוכניה הציבור רצה, או בכמה, או אם רצה מהם משהו בכלל.

הייתי מנחש, וזו רק השערה, שבחירות טיפוסיות מוסרות שבריר קטן של ביט על העדפותיו האמיתיות של הציבור. שאר הקיבולת של הקלפי מתבזבזת על קידוד הרעש. למנגנון שאמור להיות הערוץ בין אוכלוסייה לממשלתה, זה קצב נורא.

החריג מוכיח

יש סוג אחד של בחירות שאינו מתנהג כך, וכדאי לשים לב מדוע.

כששאלה אחת שולטת, התוצאה מתרחקת מהשקול. האם לסגת ממלחמה שנכשלה. האם הנשיא המכהן כשיר לתפקידו. האם לקבל הסכם שלום שעל השולחן. בבחירות כאלה החבילות קורסות לסוגיה אחת, לציבור יש דעה על הסוגיה הזו, והדעה מופיעה בספירה.

בחירות עובדות בדיוק כשהן מפסיקות להיות על חבילות. זה הסימן המסגיר. המנגנון מסוגל לשאת מידע; האריזה היא שהורסת אותו. צמצמו את ההצבעה לשאלה אחת והמידע עובר. השיבו את החבילה והוא נעלם שוב.

מה נובע

לכל מי שמעריך בחירות כביטוי לרצון הציבור, אלה חדשות רעות, ואיני חושב שאפשר להתפלפל מהן החוצה. או שלציבור אין דעות ברורות, מה שסותר כל סקר סוגיות שנערך מעודו, או שיש לו דעות ברורות והמנגנון הבחירתי אינו מצליח להעביר אותן. תבנית החמישים-חמישים היא הראיה לאפשרות השנייה.

משהו יסודי שבור בשיטה שמעשה ההתייעצות המרכזי שלה מחזיר את אותה תשובה בלי קשר למה שהציבור חושב. התיקון אינו מועמדים טובים יותר או קמפיינים טובים יותר; אלה קלטים לערוץ שאינו עובד. התיקון הוא לשאול את השאלות אחת-אחת, וזה מה שהחריגים כבר עושים במקרה ומה שדמוקרטיה ישירה הייתה עושה בכוונה תחילה.