התודעה כנראה אינה בינארית

טענה נפוצה, שמעלה בין השאר אנקה האריס: התודעה היא הכול-או-כלום. או שיש משהו שדומה להיות מערכת, או שאין. אין אמצע.

לטענה יש משיכה אמיתית — היא נראית נובעת ממה שהתודעה היא. או שהאורות דולקים או שלא, ומתג עמעום נראה בלתי קוהרנטי.

אינני חושב שהיא שורדת מגע עם המקרה היחיד שיש לנו גישה אליו.

הטיעון מהתפתחותכם שלכם

שקלו כיצד הפכתם למודעים.

אינכם זוכרים את שנתכם הראשונה. איש אינו זוכר. אז: האם הייתם מודעים אז?

ככל הנראה כן, במובן מסוים. הניפו משהו מול תינוק והוא מגיב, עוקב, מגיב לפנים, מראה העדפות. הוא אינו אבן.

אבל משהו בבירור חסר. הזיכרון מעורב בתודעה באופנים שאיננו מבינים במלואם — צריך לשמר, להשוות, לבנות חווה רציף מסדרת רגעים. לתינוק כמעט שאין את המנגנון הזה.

אז האם הייתם מודעים, או לא — או מודעים למחצה?

אני מוצא את האפשרות השלישית סבירה בהרבה משתי הראשונות, ואני שם לב שלמסגור הבינארי אין דרך לנסח אותה. אם התודעה היא הכול-או-כלום, אז היה רגע מסוים שבו היא נדלקה, ושום דבר בהתפתחות אינו נראה כך. הכול בהתפתחות נראה הדרגתי.

מדוע אנחנו מוטים לעבר הבינארי

הנה האבחנה שלי מדוע העמדה ההכול-או-כלום מרגישה משכנעת.

אנחנו חווים רק את התודעה שלנו, בהגדרתה הנוכחית, מבפנים. יש לנו מדגם אחד בדיוק, מעולם לא ראינו אותו משתנה הרבה, ואנחנו לוקחים אותו כיחידה.

מנקודת המבט הזו הבינארי נראה מובן מאליו. ודאי שיש משהו שדומה להיות אני — אני יכול לבדוק, ממש עכשיו. וכשאני מנסה לדמיין פחות תודעה, אני מדמיין כלום, מפני שדמיון גרסה מופחתת דורש בדיוק את המנגנון שהייתי מפחית.

זו מגבלה של המכשיר, לא עובדה על התופעה.

הטיעון פועל גם כלפי מעלה

אותו היגיון מרמז על משהו שאנשים מוצאים קשה יותר לקבל: כנראה יש רמות תודעה גבוהות משלנו.

איננו יכולים להגות אותן, וחוסר ההגייה מרגיש כראיה נגדן. הוא אינו. גם איננו יכולים להגות איך זה להיות בן חודש — המצב הזה היה אמיתי, הוא היה שלנו, והוא בלתי נגיש לנו לחלוטין כעת.

אם איננו יכולים לשחזר מצב שאנחנו עצמנו שהינו בו, חוסר יכולתנו לדמיין מצבים מעלינו אינו אומר לנו דבר על השאלה האם הם קיימים.

מה אני טוען

לא שהתודעה היא גודל סקלרי פשוט עם מספר צמוד. זה אולי גס מדי בכיוון השני, והמרחב כנראה רב-ממדי — עושר, אחדות, מידול-עצמי, מרחב זמני, כולם עשויים להשתנות באופן בלתי תלוי.

הטענה צרה יותר: הקביעה שאו שיש משהו שדומה לחוות, או שאין, נראית שגויה. ייתכן שיש דרך מוגבלת שבה זה דומה למשהו — דקה יותר, מאוחדת פחות, רציפה פחות, נוכחת בהיבטים מסוימים ונעדרת באחרים.

תינוקות, בעלי חיים, ואולי מערכות מלאכותיות מסוימות היו תופסים אז עמדות ולא נופלים בצד אחד של קו. זו תמונה מבולגנת יותר ותוכנית מחקר קשה יותר. היא גם התמונה שמסלול ההתפתחות היחיד שבאמת צפינו בו נראה תומך בה.