הבעיה המוסרית שבאינדוקטרינציה דתית בילדות

הרוב המכריע של האמונה הדתית בעולם אינו תוצאה של חקירה בוגרת. הוא תוצאה של לימוד דת בילדות, בטרם התקיימה היכולת להעריך את טענותיה, ובגיל שבו המוח קשוב באופן חריג להוראה סמכותית. זו אינה תופעת לוואי של הדת. זהו אופן ההעברה המרכזי שלה. ובבחינה מדוקדקת, זוהי צורה של ניצול אינטלקטואלי שכל תחום אחר היה מסרב לסבול.

המנגנון

ילדים קלים להשפעה מעצם בנייתם. מנקודת מבט אבולוציונית הדבר מתקבל על הדעת: ילד שמסרב להאמין למה שהמבוגרים אומרים ("אל תיגע באש", "אל תאכל את הפרי הזה") לא ישרוד. ילדים מגיעים מצוידים מראש בנכונות לקבל את מה שהוריהם וקהילתם אומרים להם כאמת סמכותית. אמון זה הוא אחד הדברים היפים ביותר בילדות, ואחד הניתנים ביותר לניצול.

הדת עושה בו שימוש חסר רחמים. ילדים מלמדים דוקטרינה דתית באותה נימת קול שבה מלמדים עובדות על העולם: שהאש חמה, שהדשא ירוק, ושאלוהים ברא את היקום ושופט את הנשמה לאחר המוות. אין להם שום דרך להבחין בין הטענות האמפיריות לבין המטאפיזיות. עד שכושר הביקורת שלהם מתפתח, הדת כבר אינה השערה הניתנת להערכה; היא חלק מרהיטי עולמם המנטלי. לפקפק בה מרגיש כמו לפקפק בכך שהאש חמה.

זו אינה מקריות. דתות שלא ניצלו את פתיחותם של ילדים הובסו על ידי אלה שכן. ההוראה "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה" (משלי כ"ב, ו') מתארת תופעה פסיכולוגית ממשית. התגיירות או המרת דת בבגרות לדת שלא הייתה נוכחת בילדות היא נדירה סטטיסטית. חלון ההזדמנויות להעברה דתית אמינה הוא צר, וכמעט תמיד מנוצל.

מה תחומים אחרים לא היו עושים

איננו מתירים ניצול מסוג זה בשום תחום אחר.

• איננו מתירים למפלגות פוליטיות לרשום ילדים לשורותיהן בטרם יבינו פוליטיקה. אנו רואים בכך מאפיין מובהק של חברות אוטוריטריות (נוער היטלר, החלוצים הצעירים).
• איננו מתירים לתאגידים להתקשר בחוזים עם ילדים. חוזים כאלה אינם ניתנים לאכיפה.
• איננו מתירים לחוקרים לערוך ניסויים בילדים ללא הסכמת הורים וללא ועדות אתיקה. אנו מכירים בכך שהם אינם יכולים לתת הסכמה מדעת.
• איננו מתירים לזרים לפנות לילדים בטענות אידאולוגיות תקיפות. אנו מלמדים ילדים להיזהר מפניות כאלה.

בכל אחד מהתחומים הללו אנו מכירים בכך שאי־הסימטריה בין שכנוע מבוגר לבין פתיחותו של ילד ניתנת לניצול, ואנו מקימים הגנות. היוצא מן הכלל היחיד הוא הדת, שבה אנו מתירים באופן שגרתי לא רק לזרים אלא להוריו של הילד ולקהילתו כולה להשריש, לפני גיל שבע, אמונות שנועדו להימשך כל החיים — ואשר, מעצם עיצובן, יוגנו מפני בחינה מאוחרת יותר באמצעות מנגנונים (אמונה, פחד מגיהינום, לחץ חברתי) שהותקנו באותה תקופה מעצבת עצמה.

"אבל זו זכותם של ההורים"

התשובה הנפוצה ביותר: להורים יש זכות לגדל את ילדיהם באמונתם.

זה נכון בגבולות מסוימים, אך אינו בלתי מוגבל. להורים אין זכות להזנחה רפואית, להתעללות פיזית או לשלילת חינוך. זכויות ההורים לעצב את ילדיהם תחומות בזכויות הילדים להתפתח לכדי מבוגרים אוטונומיים. השאלה היא אם אינדוקטרינציה דתית חוצה את הקו הזה.

בחנו את מרכיביה:

• לילדים נאמר שהם ייענו לנצח אם לא ישמרו על אמונתם — טענה ששום פרקטיקה הורית אחרת לא הייתה מורשית להשמיע.
• לילדים נאמר שהספק עצמו הוא חטא, שהשאלה היא פיתוי מצד השטן, שחשיבה ביקורתית על הדת מסוכנת לנשמה. עצם הכלים שיזדקקו להם כמבוגרים כדי להעריך את הטענות מסומנים מראש כפסולים.
• ילדים מבודדים, בקהילות דתיות רבות, מהשקפות חיצוניות — מחונכים בבית, מורחקים מתקשורת "חילונית", מלומדים לחשוד בזרים.
• כפירה נענשת — בקרע משפחתי, בנידוי חברתי, ולעתים, במסורות מסוימות, במוות.

זו אינה גידול ילד בתוך מסורת. זו התקנה של מערכת סגורה — כזו שעוצבה, בברירה לאורך מאות שנים, כדי שהיציאה ממנה תהיה יקרה מבחינה פסיכולוגית וחברתית. אנו מתירים זאת משום שהתרגלנו לכך, לא משום שהדבר עומד בביקורת מוסרית.

אמת המידה האסימטרית

שימו לב לאי־הסימטריה שבאופן ההתייחסות. אילו בן דת שולית (כת, בלשון העם) היה מגדל את ילדו כך, היינו מזדעזעים. היינו מתערבים. היינו חוששים משטיפת מוח. היו מצולמים סרטים תיעודיים. אותן טכניקות עצמן, המיושמות בקנה מידה גדול על ידי דתות המיינסטרים, אינן מעוררות תשומת לב, משום שאנו נמצאים בתוך המים התרבותיים ואיננו רואים אותם.

הטכניקות זהות. הגיל שבו הן מיושמות זהה. המנגנונים שבאמצעותם הן מתקינות נאמנות לכל החיים זהים. ההבדל היחיד הוא אם לדת יש די מאמינים כדי להיחשב מכובדת. זו אינה הבחנה מוסרית; זו הבחנה סוציולוגית.

איך הייתה נראית גישה מוסרית

גישה מוסרית לדת הייתה מתייחסת לאמונותיהם של ילדים כפי שאנו מתייחסים להחלטות חיים משמעותיות אחרות של ילדים: באמצעות שערים התפתחותיים. ילדים היו נחשפים למסורות רבות, מקבלים מידע מדויק על כל אחת מהן, ולא היו נדרשים להתחייב לאף אחת מהן עד שכושר החשיבה שלהם יתפתח דיו כדי לבחור בחירה אמיתית. מחויבות דתית, כמו נישואים או שירות צבאי, הייתה שמורה למבוגרים המסוגלים להבין למה הם מתחייבים.

זה, בקירוב, מה שמשפחות הומניסטיות וחילוניות מנסות לעשות. זה אינו מה שעושה חינוך דתי מיינסטרימי. הפרקטיקה הרווחת — הטבלת תינוקות, חינוך דתי מגיל הגן, מחויבות לדוקטרינה הנחגגת בגיל 12 או 13 — נועדה ללכוד ילדים בטרם ייסגרו בפניהם השערים.

מה זה עושה למבוגרים

התוצר הבוגר של אינדוקטרינציה בילדות הוא רק לעתים נדירות סוכן חופשי בענייני דת. הוא עוצב על ידי תהליך שנועד לייצר נאמנות, והוא יגן על האמונות שנוצרו לא משום שבחן את הראיות אלא משום שהאמונות מכוננות את זהותו. לערער על האמונה פירושו לערער על עצמו; לאבד את האמונה פירושו לאבד את משפחתו, את קהילתו ואת מסגרת חייו.

זו הסיבה שיציאה מהדת היא כה טראומטית לעתים כה קרובות. אין זה רק שינוי דעה לגבי עובדה; זהו פירוק של מבנים שהותקנו ביסודות האישיות. הכאב שביציאה מדת הוא כשלעצמו עדות לעומק האינדוקטרינציה. אנשים אינם סובלים כך כשהם נוטשים תיאוריות מדעיות שהחזיקו בהן בעבר. הם סובלים כך משום שהדת הותקנה באופן ששום תיאוריה מדעית אינה מותקנת בו — בגיל, בשיטות ובחיזוק החברתי שרכישת אמונות רגילה אינה כרוכה בהם.

סיכום

אינדוקטרינציה דתית בילדות היא אסטרטגיה אבולוציונית מוצלחת עבור הדתות הנוקטות בה. היא גם פרקטיקה אשר, לפי כל אמת מידה שהיינו מחילים מחוץ לדת, מנצלת את פתיחותם של ילדים כדי להתקין מחויבויות לכל החיים שאין ביכולתם להסכים להן באופן רציונלי. היקף הפרקטיקה אינו מכשיר אותה. מרכזיותה לדת היא בדיוק מה שאמור לעורר את חשדנו: מערכת אמונות שדורשת ללכוד תודעות בטרם יוכלו להעריך אותה אינה מערכת אמונות ששורדת הערכה. שיטות ההעברה הדתית הן כשלעצמן הודאה בנוגע לתוכן הדתי. אילו היה התוכן חזק דיו לשכנע מבוגרים הבוחנים אותו מחדש, לא היה צורך באינדוקטרינציה. יש בה צורך משום שבלעדיה הדתות לא היו שורדות את המפגש עם הדור הבא. זהו דבר רציני להבחין בו, ודבר רציני לטפל בו.