הבנק המרכזי הוא הצעת אי-אמון מתמדת בנציגינו

כל דמוקרטיה מודרנית לקחה אחד מן הכוחות הכלכליים המכריעים ביותר שבידי מדינה, השליטה בכספה, והציבה אותו בכוונה תחילה מחוץ להישג ידם של האנשים שהיא בוחרת. הבנק המרכזי עצמאי. נגידיו ממונים, לא נבחרים, לכהונות ארוכות, וכלכלנים מכל אסכולה מגנים על ההסדר כתנאי מוקדם לכלכלה מתפקדת.

אני רוצה לקחת את ההסדר הזה ברצינות כהצהרה על שיטת הממשל שלנו, מפני שזה מה שהוא.

מה ההסדר אומר

ההצדקה לעצמאות הבנק המרכזי אינה מעודנת, וכלכלנים מציגים אותה בגלוי. אם יופקדו על המדיניות המוניטרית, נציגים נבחרים ירחיבו את היצע הכסף בכל פעם שזה נוח, כלומר תמיד זמן קצר לפני בחירות. הם יקנו צמיחה היום באינפלציה של מחר, והמחר יהיה של מישהו אחר. התמריצים של אדם העומד לבחירה מחדש פשוט אינם מתיישבים עם התפקיד.

שימו לב מה זה מודה. זו אינה טענה שהמדיניות המוניטרית טכנית ודורשת מומחים; מדיניות טכנית רבה נקבעת במשרדים הכפופים לפרלמנטים. זו טענה על מניע: שאי אפשר לתת באנשים שאנו בוחרים אמון שיפעלו לטובת הציבור כשהאינטרס שלהם מצביע לכיוון האחר.

כל דמוקרטיה עלי אדמות הסכימה רשמית לטענה הזאת, חקקה אותה בחוק, ובנתה סביבה מוסד. זו הצעת אי-אמון בממשל הייצוגי, שהתקבלה פה אחד, והיא בתוקף כבר עשרות שנים.

השאלה הנובעת מכך

אם אי אפשר לתת בנציגים אמון בהיצע הכסף, למה נותנים בהם אמון בתקציב?

למדיניות הפיסקלית יש בדיוק אותו מבנה תמריצים. הוצאה פופולרית ומיסוי לא; ההטבות של תוכנית הוצאה מגיעות לפני הבחירות ועלויותיה אחריהן. נציג שמריץ גירעון כדי לנצח עושה את אותו הדבר כמו נציג שמדפיס כסף כדי לנצח, דרך ערוץ מעט איטי יותר. כל טיעונו של ביוקנן נגד הדמוקרטיה הייצוגית, שעליו כתבתי בעבר, הוא שהיא בלתי אחראית פיסקלית מבנייתה.

אז אבחנו מחלה, טיפלנו באחד משני תסמיניה, והכרזנו שהחולה בריא. החצי המוניטרי בודד מפני שהנזק שם היה מהיר וגלוי, היפר-אינפלציה היא מהדברים שמסיימים ממשלות. החצי הפיסקלי הושאר לנפשו מפני שנזקו מצטבר לאט דיו כדי שאיש מכהן לא יידרש לתת עליו את הדין. זו אינה הבחנה עקרונית. זה תיאור של איזה כישלון היה מביך דיו כדי לתקנו.

הבעיה השנייה, שהיא חמורה יותר

נניח שהבנק המרכזי אכן צריך להיות עצמאי. הביטו במה הוא מחליט בפועל.

כלכלנים שסבורים שלבנק יש תפקיד בכלל אומרים שעבודתו היא למנוע מהאינפלציה לברוח. לעשות זאת יש עלות: כסף הדוק יותר פירושו צמיחה איטית יותר ואבטלה גבוהה יותר, לפחות לזמן מה. אז כל החלטה שהבנק מקבל היא נקודה על עקומת חליפין בין אנשים המאבדים כוח קנייה לאנשים המאבדים את משרותיהם.

זו אינה שאלה טכנית. זה שיפוט ערכי. כמה אבטלה שווה כמה יציבות מחירים היא בדיוק סוג השאלה שחברה אמורה להכריע פוליטית, מפני שאין עובדה בעולם באשר לתשובה הנכונה, רק התפלגות של מי נושא בכאב.

ומסרנו אותה לוועדה בלתי נבחרת, בנימוק המפורש שהיא אינה פוליטית. ההחלטה החלוקתית המכריעה ביותר בכלכלה מתקבלת על ידי אנשים ששום אזרח אינו יכול לבחור, להסיר, או, ברוב המדינות, לתשאל באופן משמעותי. כשזה משתבש, התגובה אינה בחירות אלא נאום.

האם זו דמוקרטיה?

אינני טוען שיש להחזיר את מכבש הדפוס לידי הפרלמנט. הכלכלנים צודקים באשר למה שהפרלמנט היה עושה בו.

אני מציין שהטיעון מוכיח יותר ממה שתומכיו רוצים. אם אי אפשר לתת בנציגים אמון במדיניות מוניטרית מפני שהתמריצים שלהם שגויים, אז התמריצים שלהם שגויים, נקודה, והתיקון שבחרנו היה להסיר מהם החלטה אחת ולא לתקן את התמריצים. אחר כך גילינו שההחלטה שהוסרה היא שיפוט ערכי, וסיווגנו אותה בשקט מחדש כהנדסה כדי שאיש לא ישאל מי זוכה לקבל אותה.

המסקנות הישרות הן שתיים. ראשית, הטיעון לעצמאות הבנק המרכזי הוא טיעון נגד הממשל הייצוגי, שהעלו כלכלנים שלא שמו לב שהם מעלים אותו. שנית, החלטה שמודים שהיא שיפוט ערכי ונשמרת מכל אזרח היא גירעון דמוקרטי, לא הכרח טכני, ושיטה שמכריעה סוגיות ישירות הייתה לפחות נאלצת להתמודד איתה ככזו.

כבר הסכמנו שאי אפשר לתת בנציגינו אמון בכסף. השאלה המעניינת היא למה עצרנו שם.