לקיטוב יש חמישה מחברים, ואנחנו אחד מהם

כולם מסכימים שהחברות שלנו הפכו מקוטבות יותר. כמעט כל הסבר שמוצע מציין אשם אחד: האינטרנט, או התקשורת, או הפוליטיקאים, תלוי מי מדבר. אני חושב שזו הצורה השגויה לתשובה. לקיטוב יש כמה מחברים, כל אחד עשה משהו ספציפי, וההשפעות מצטברות. הנה הם לפי הסדר.

האינטרנט

האינטרנט עשה שני דברים, אחד גלוי ואחד לא.

הדבר הגלוי הוא שהוא איפשר לאנשים למצוא אחרים שמסכימים איתם. כתבתי במקום אחר על האופן שבו זה הסיר מסנן שאיש לא ידע שהוא מסנן: אמונה מוזרה הייתה מתה מבדידות, ועכשיו היא יכולה למצוא עשרת אלפים חברים עד הצהריים.

הדבר הפחות גלוי הוא שהוא הפך את הוויכוח לזול וחסר תוצאות. בחדר, אי-הסכמה עולה משהו. אתם צריכים להביט באדם, ותראו אותו שוב. ברשת אפשר לומר את הגרסה החזקה ביותר של דעתכם לזר שלעולם לא תפגשו, לקבל מחיאות כפיים מהצד שלכם על שאמרתם אותה, ולא לשלם דבר. מדיום שמתגמל את האמירה החזקה ומעניש את המסויגת יזיז, במשך שנים, את האמירות של כולם אל הקטבים. זה אינו כישלון מוסרי של המשתמשים. זה מה שהתמריץ עושה.

התקשורת

לפני כחמש-עשרה שנים העיתונות התפצלה. היא תמיד נטתה לצד, אבל היא התחזתה שלא, וההתחזות כפתה משמעת: היית צריך להיות מסוגל להגן על כתבה בפני קורא שאינו מסכים איתך מראש.

ואז כלי התקשורת גילו שקהל מחויב שווה יותר מקהל רחב. קהל מחויב חוזר יום-יום, סולח על שגיאות שמחמיאות לו, ואפשר למכור אותו למפרסמים כפלח דמוגרפי. אז כל כלי תקשורת בחר צד ושירת אותו. התוצאה היא שחלק גדול מהציבור צורך היום חדשות שכל עקרון הבחירה שלהן הוא לאשר את מה שאותו ציבור כבר מאמין בו, ושני החצאים קוראים על מדינות שונות.

המפלגות

המפלגות לא התנגדו לזה. הן ניזונו ממנו.

מפלגה מנצחת בכך שהיא מגייסת את הבסיס שלה ומייאשת את הבסיס של הצד השני, ושני הדברים קלים יותר כשהצדדים רחוקים זה מזה ומפוחדים זה מזה. אז למפלגות יש כל תמריץ לתאר את האופוזיציה כמסוכנת ולא כטועה, ולהפוך כל שאלה, טכנית ככל שתהיה, לסימן היכר של השבט שאתם שייכים לו. כתבתי על האופן שבו המערכת ממירה שאלות לאותות שבטיים; הנקודה כאן היא שהקיטוב אינו תופעת לוואי שהמפלגות מצרות עליה. הוא המוצר שהן מוכרות.

ומפני שיש רק שתיים מהן, האריזה עושה את השאר. אינכם יכולים להיות עם צד אחד בנושא הסחר ועם האחר בנושא החינוך; עליכם לקחת את החבילה כולה, ומשלקחתם אותה, להגן על החבילה כולה, כאילו כל מה שיש לכם מונח על החוף.

מערכת החינוך

בתי הספר הם המחבר השקט. הם לא קיטבו איש. הם לא ציידו איש נגד זה.

אדם שלימדו אותו איך אנחנו יודעים מה שאנחנו יודעים, איך לקרוא נתון סטטיסטי, איך לשים לב כשמספרים סיפור כדי לייצר רגש ולא הבנה, היה מטרה קשה בהרבה לשלושת המנגנונים שלמעלה. כמעט איש לא לומד את הדברים האלה. פירטתי מה תוכנית לימודים הייתה צריכה כדי לייצר אנשים כאלה, והיעדרה אינו מקרי: ציבור בוחרים שיכול לראות דרך המנגנון היה לא נוח לכל מי שמפעיל אותו.

אז בתי הספר שילחו, שנה אחר שנה, אנשים עם המון עובדות ובלי הגנות, לתוך מדיום שנבנה לנצל בדיוק את זה.

אנחנו

ואז יש המחבר שאיש אינו מזכיר.

זה נעים לנו. זה החלק הלא נוח. זעם הוא נעים. שייכות היא נעימה. ביטחון הוא נעים, וביטחון יחד עם אחרים נעים עוד יותר. כל אחד מהמנגנונים שלמעלה עובד רק מפני שהוא מציע לנו משהו שאנחנו רוצים, ואנחנו לוקחים אותו בכל פעם.

האינטרנט לא הכניס איש בכוח לחדר שבו כולם מסכימים איתו. כלי התקשורת לא אילץ איש לכבות את הערוץ האחר. המפלגה לא אילצה איש לשנוא. כל אחד סיפק אפשרות, ואנחנו בחרנו בה, מפני שהיא הרגישה טוב יותר מהחלופה, והיא עדיין מרגישה כך.

מדוע הסדר חשוב

סידרתי את המחברים לפי סדר פעולתם, מפני שהרצף מסביר מדוע הבעיה כה קשה.

האינטרנט מספק את המדיום. התקשורת מספקת את התוכן שעוצב בשבילו. המפלגות מספקות את מה שמונח על הכף. בתי הספר אינם מספקים חסינות. ואנחנו מספקים את התיאבון. הסירו אחד מהם והאחרים נחלשים אבל אינם נעצרים. תקנו את התקשורת והאינטרנט מנתב סביבה. שנו את המפלגות והתקשורת מחזיקה את השבטים חמים. למדו את הילדים וזה לוקח דור להיראות.

זו אינה סיבה לייאוש. זו סיבה להפסיק לחפש את הנבל היחיד, מפני שאין אחד כזה, וכל הצעה שבנויה סביב אחד תיכשל בזמן שארבעת האחרים ממשיכים לעבוד.