פוליטיקה קואליציונית היא משחק חוזר שמסתיים בכל בחירות, ולכן כולם בוגדים

כתבתי בעבר על התפתחות שיתוף הפעולה של רוברט אקסלרוד ועל מה שהוא אומר על היחסים בין מדינות. זה היה החצי של מדיניות החוץ. יש חצי פנימי, והפוליטיקה הקואליציונית הישראלית היא בערך ההמחשה הברורה ביותר שלו שקיימת.

התוצאה, בקצרה

הטורניר של אקסלרוד העמיד אסטרטגיות לדילמת האסיר החוזרת זו מול זו. המנצחת הייתה מידה כנגד מידה: שתף פעולה תחילה, ואחר כך עשה מה שהשחקן האחר עשה בפעם הקודמת. היא ניצחה לא מפני שהייתה חכמה אלא מפני שהייתה נחמדה, מגיבה, סלחנית וברורה, ומפני שהמשחק חזר. במשחק חוזר, בגידה היום נענשת מחר, ולכן שיתוף הפעולה נעשה האסטרטגיה הרווחית.

התנאי חשוב יותר מהאסטרטגיה. אקסלרוד היה מפורש בעניין: שיתוף פעולה צומח כשצל העתיד ארוך, כלומר השחקנים מצפים להיפגש שוב פעמים רבות ומייחסים ערך לפגישות העתידיות. קצרו את הצל ושיתוף הפעולה קורס. במשחק שידוע כי יסתיים בסיבוב קבוע, המהלך הרציונלי בסיבוב האחרון הוא לבגוד, ובאינדוקציה לאחור, כך גם כל מהלך מוקדם יותר.

קואליציות ישראליות כמשחק עם סוף ידוע

עכשיו הביטו כיצד מוקמת ממשלה בישראל. כמה מפלגות, אף אחת בלי רוב, מנהלות משא ומתן על קואליציה. כל אחת מבטיחה לאחרות תמיכה בסדרי העדיפויות שלהן בתמורה לתמיכה בשלה. משרדים מתחלקים. הסכמים כתובים נחתמים.

זו דילמת אסיר חוזרת בין השותפות הקואליציוניות: כל אחת יכולה לכבד את העסקה או לבגוד (להצביע נגד הצעת חוק של שותפה, לאיים בהפלת הממשלה, לסחוט יותר ממה שהוסכם). ויש לה תכונה מבנית שניתוחו של אקסלרוד אומר כי היא קטלנית: כולם יודעים מתי המשחק נגמר. הבחירות קבועות, או ייכפו, ובנקודה הזו כל החשבונות מוסדרים על ידי הבוחרים, לא על ידי השותפות.

אז ככל שהבחירות מתקרבות, כל שותפה עומדת מול הלוגיקה של הסיבוב האחרון. שיתוף פעולה עם שותפה קואליציונית בחודשים האחרונים אינו קונה דבר, מפני שלא יהיו סיבובים נוספים שבהם השותפה תוכל להשיב כגמולה; הקואליציה הבאה תהיה משחק אחר עם שחקנים אחרים. בגידה, לעומת זאת, משתלמת מיד: מפלגה שנפרדת בפומבי מהממשלה על נושא שחשוב לבוחריה זוכה בקרדיט על הפרידה ואינה משלמת עליה מחיר עתידי.

וזה בדיוק מה שקורה. קואליציות בישראל מגיעות רק לעיתים רחוקות לסוף כהונתן. הן מתפרקות בשנה האחרונה, על נושאים שאפשר היה לנהל שנה קודם לכן, מפני ששנה קודם לכן צל העתיד עדיין היה ארוך די הצורך כדי שניהולם יהיה כדאי.

מדוע מידה כנגד מידה אינה יכולה להציל את זה

מידה כנגד מידה צריכה להיות מסוגלת להעניש. בקואליציה עונש פירושו הצבעה נגד הצעות החוק של השותפה, ובקטע האחרון לעונש הזה אין שיניים: השותפה ממילא הייתה מפסידה את הצעות החוק האלה לבחירות. חמור מכך, המעניש נראה כבוגד בעיני בוחרים שאינם עוקבים אחר הרצף, ולכן התגמול נושא מחיר שהשחקנים המופשטים של אקסלרוד מעולם לא שילמו.

גם הסלחנות נכשלת. מידה כנגד מידה סולחת על בגידה ברגע שהצד האחר שב לשיתוף פעולה. אבל מפלגה שבגדה בחודש 40 ושבה בחודש 44 שבה למשחק שנותרו בו ארבעה חודשים; אין דבר לסלוח לה לתוכו.

האסטרטגיה שמנצחת במשחקים חוזרים אינה יכולה להישחק במשחק שהחזרות שלו נספרות לאחור בפומבי. זה אינו כישלון של הפוליטיקאים המעורבים. זה מה שהמבנה מתגמל, וקואליציה של קדושים הייתה עומדת מול אותו תמריץ.

איך המשחק היה צריך להיראות

ההמלצות של אקסלרוד עצמו לקידום שיתוף פעולה הן, בפועל, מפרטי עיצוב: הגדילו את צל העתיד, הפכו את האינטראקציות תכופות ועמידות יותר, הפכו את הבגידה גלויה ואת עונשה ודאי.

החילו אותן על בית מחוקקים ותקבלו משהו שאינו דומה כלל להסדר הנוכחי. ההחלטות היו תכופות וקטנות יותר, כך שכל אחת היא סיבוב במשחק ארוך ולא הימור בהסדר יחיד של הכול או כלום. השחקנים היו נמשכים מעבר לבחירות, כך שבגידה בכהונה אחת נזכרת בבאה. והחשבון היה מגיע ברציפות, מהציבור על כל שאלה, ולא אחת לכמה שנים על חבילה.

התיאור הזה הוא, לא במקרה, תיאור של הכרעה בנושאים ישירות ולא של בחירת קואליציות שיכריעו בהם. ציבור שמצביע על שאלות הוא שחקן שלעולם אינו עוזב את המשחק. אין סיבוב אחרון לבגוד בו, מפני שתמיד יש שאלה נוספת בחודש הבא, והמפלגה שבגדה בציבור בשאלה הזו תעמוד מול אותו ציבור בשאלה ההיא. צל העתיד נעשה אינסופי, וזה התנאי האחד שבו הטורניר של אקסלרוד אומר שאפשר לסמוך על שיתוף פעולה.

פוליטיקה קואליציונית היא משחק שעוצב, במקרה, להסתיים. כל מה שאקסלרוד מצא על שיתוף פעולה אומר שמשחק שעוצב להסתיים הוא משחק שכולם בוגדים בו בסופו של דבר. ישראל מדגימה זאת בערך כל שלוש שנים.