מדוע התיאולוגיה מעולם לא גילתה דבר

התיאולוגיה היא תחום עתיק ורציני. היא העסיקה אנשים מבריקים במשך אלפיים שנה, גייסה את משאביהם של המוסדות העשירים ביותר באירופה, והפיקה ספרות בהיקף עצום ובתחכום ניכר. אוגוסטינוס, אקווינס, הרמב״ם, אל־ע׳זאלי — אלה לא היו טיפשים, והעבודה אינה טריוויאלית.

אז הנה שאלה הוגנת שיש לשאול כל תחום בעל ייחוס כזה: מה הוא בירר?

לא מה הוא טען, שיטתי או הרמוני. איזה דבר נכון חדש על העולם גילתה התיאולוגיה שלא ידענו קודם, ושאנו מקבלים כיום משום שהתיאולוגיה ביססה אותו?

התשובה, לאחר עשרים מאות, היא כלום. לא רשימה קצרה. לא רשימה צנועה. רשימה ריקה.

הצבת הרף במקומו

הבה נדקדק בסטנדרט, משום שיהיה קל להטות אותו.

תגלית, במובן המכוון כאן, היא טענה על אופן הדברים שלא הייתה ידועה קודם, שבוססה בשיטותיו של התחום עצמו, ושאנשים מבחוץ באו לקבלה משום שהראיות אילצו אותם ולא משום שכבר חלקו את המסגרת. הכימיה גילתה את הרכב המים. הרפואה גילתה שכולרה מתפשטת דרך מים ולא דרך אוויר רע. הבלשנות גילתה שסנסקריט, יוונית ולטינית יורדות מאב קדמון משותף.

שימו לב מה הסטנדרט הזה אינו דורש. אין הוא מחייב שהתגלית תהיה מעשית או רווחית. אין הוא מחייב שתעסוק בפיזיקה; היסטוריה, פילולוגיה ומתמטיקה כולן מפיקות תגליות במובן זה. אין הוא אפילו מחייב שהתחום יהיה אמפירי במובן המעבדתי — ביקורת הנוסח עשתה תגליות אמיתיות על חיבורם של מסמכים עתיקים, בלא דבר מלבד כתבי יד וחשיבה זהירה.

כך שהרף נמוך והשדה רחב. ועדיין הסך הוא אפס.

שני אלפי שנות תפוקה

חשבו מה התיאולוגיה למעשה הפיקה, ולאן הולך כל פריט.

היא הפיקה פירוט פנימי — ניסוחים טריניטריים, תיאורי היחס בין חסד למעשים, מיונים של מדרגות מלאכים, תורות כפרה. זה מורכב ולעיתים קרובות מחוכם, וזה פנימי לחלוטין. זה אומר לכם מה נובע מן ההנחות. זה לעולם אינו אומר לכם אם ההנחות נכונות.

היא הפיקה טיעון הגנתי — תיאודיציות, תשובות לבעיית הרוע, יישובים של ידיעה מוקדמת עם חופש. זו עבודה תגובתית, ותפקידה למנוע אובדן עמדה קיימת ולא לכבוש קרקע חדשה. תחום שכל האנרגיה האינטלקטואלית שלו הולכת כמעט כולה לבקרת נזקים אינו חוקר; הוא מחזיק.

היא הפיקה הרמוניזציה עם ממצאים שנעשו במקום אחר. כשהגאולוגיה ביססה זמן עמוק, התיאולוגיה הכילה זמן עמוק. כשדרווין ביסס מוצא משותף, חלק ניכר מן התיאולוגיה הכיל מוצא משותף. בכל מקרה ההכלה הגיעה אחרי, והגיעה מבחוץ. לתיאולוגיה יש רקורד מרשים של השגה ואפס של הגעה ראשונה.

היא הפיקה כתיבה מוסרית ומנחמת, חלקה בעלת ערך אמיתי כספרות וכטיפול רוחני. אך גם זו אינה תגלית, וערכה אינו תלוי באמיתותה של אף אחת מן הטענות העובדתיות.

הביטו במלאי הזה. אין בו תוצאה מן הצורה: לא ידענו X, ביררנו זאת, וכעת כולם יודעים X.

הניגוד אינו צמוד

הציבו זאת מול פרוסה בגודל דומה של מאמץ מדעי — לא אלפיים שנה, אלא מאה אחת, ותחום אחד בלבד.

במאה העשרים ביססה הביולוגיה את מנגנון התורשה, קבעה את מבנה הדנ״א, פיצחה את הקוד הגנטי, ריצפה את הגנום האנושי, פענחה את הביוכימיה של אנרגיית התא, ביססה את המוצא האנדוסימביוטי של המיטוכונדריה, פיתחה אנטיביוטיקה וחיסונים שחיסלו את האבעבועות השחורות מעל פני כדור הארץ, והתחקתה אחר מוצא מיננו דרך התיעוד המאובני והמולקולרי.

תחום אחד. מאה אחת. כל פריט תגלית אמיתית, כל אחת ניתנת לאימות בידי כל מי שלומד את השיטות ללא תלות באמונתו, וכל אחת בלתי ידועה לאיש בטרם נמצאה.

הפער אינו עניין של דרגה. זהו הבדל במהות, והוא דורש הסבר.

הסיבה נמצאת בשיטה

ההגנה הרגילה היא שהתיאולוגיה חוקרת מושא מסוג אחר — שאלוהים אינו מן הדברים הנכנעים למדידה, ולכן ההשוואה אינה הוגנת. קחו זאת ברצינות לרגע, ושימו לב לאן זה מוביל.

אם מושא המחקר הוא עקרונית מעבר לכל תצפית, אזי שום תצפית אינה יכולה להבחין בין תיאולוגיה נכונה לשגויה. וזה בדיוק מה שאנו מוצאים. התחום לא הצליח ליישב את שאלותיו היסודיות שלו באלפיים שנות עבודה רצופה. האם אלוהים שלושה פרצופים או אחד לחלוטין? האם הישועה באה באמונה בלבד או במעשים? האם הרצון האלוהי חופשי או כבול בטבעו שלו? האם המתים בהכרה לפני התחייה?

השאלות האלה פתוחות היום כפי שהיו במאה הרביעית. לא מתכנסות בהדרגה. לא מצטמצמות לשארית של מקרים קשים. פתוחות, וחילוקי הדעות עוקבים אחר קווים עדתיים וגאוגרפיים ולא ראייתיים — וזו חתימתו של תחום שבו הראיות אינן עושות את העבודה.

השוו: לפיזיקה יש שאלות פתוחות רבות מאוד, אך היא אינה מתווכחת עוד אם החומר עשוי אטומים. שאלות נסגרות. כך נראה להחזיק בשיטה — חילוקי הדעות נעים, משום שמשהו מחוץ להעדפות העוסקים מכריע אותם.

הבעיה העמוקה יותר היא שמושאה המרכזי של התיאולוגיה בלתי מוגבל מעצם בנייתו. סוכן בעל כוח בלתי מוגבל וכוונות בלתי מפורשות מתיישב עם כל מצב עולם שהוא. מ"אלוהים קיים והוא כול־יכול" לא נובעת שום תצפית ואף אחת אינה נשללת. אין במה לטעות, ולכן אין מה לגלות.

החלקים הניתנים לבדיקה נבדקו

יש הבהרה אחת המחזקת את הטענה במקום לרככה.

הדת עשתה טענות רבות שכן היו ניתנות לבדיקה — על גיל כדור הארץ, מוצא המינים, צורת הקוסמוס, סיבות המחלה, יעילות תפילת השתדלות. אלה לא היו מעבר לתצפית כלל. הן נבדקו.

הן הפסידו. כל אחת מהן. והתגובה התיאולוגית לא הייתה לראות בכך נתון על מהימנות השיטה שהפיקה אותן. היא הייתה לסווג מחדש את הטענות כמטאפורה, או כענייני אמת רוחנית ולא מילולית, ולהעתיק את המחויבויות הנותרות למקום שאליו אין מבחן מגיע.

כך שהרקורד האמפירי הממשי של התחום אינו רק ריק. במקום שבו נגע במציאות, הוא טעה; והתגובה לטעות הייתה לצמצם מגע עתידי עם המציאות. אין זו דיסציפלינה המתקנת את עצמה. זו דיסציפלינה הנסוגה בסדר.

מה זה מראה ומה לא

שום דבר מכל זה אינו מבסס שאין אל. זו שאלה נפרדת והטיעון הזה אינו נוגע בה.

מה שהוא מבסס צר יותר, ולמעשה שימושי יותר: התיאולוגיה אינה דרך לברר דברים. תהיה אשר תהיה מלאכתה — והיא עושה משהו, אחרת לא היו כה הרבה אנשים מוכשרים מבלים בה את חייהם — היא אינה מייצרת ידע על העולם. היא מסדרת באופן שיטתי מחויבויות שהוחזקו לפני החקירה, והיא מגינה עליהן.

זה חשוב משום שהתיאולוגיה מוצגת דרך קבע כמקור הבנה מתחרה, דרך ידיעה חלופית המגיעה לאמיתות שהמדעים אינם יכולים. אילו כך היה, אלפיים שנה היו מפיקות לפחות דוגמה אחת. היעדרו של פריט יחיד ברשימה אינו מחדל שיתוקן בעוד עבודה. הוא התוצאה.