כאב הוא המחיר של להיות המנכל

יש שתי שאלות על הנפש שנוהגים לטפל בהן בנפרד, ואני חושב שהן אותה שאלה.

הראשונה: מדוע יש לנו תודעה? חלק גדול ממה שאנחנו עושים יכול כנראה להיעשות בלעדיה. רפלקסים, עיכול, רוב הראייה, חלק נכבד מהתנועה המיומנת, כולם רצים בלי שאיש יהיה מודע להם. בשביל מה המודעות?

השנייה: מדוע יש לנו כאב? לא גילוי נזק, שהוא מועיל בבירור, אלא כאב, החוויה הנוראה. אות שאומר נזק לרקמה, יד שמאל היה עושה את העבודה. למה זה חייב להכאיב?

שימו לב כמה השאלות דומות. שתיהן שואלות מדוע תכונה קיימת כשגרסה זולה יותר הייתה עובדת, ככל הנראה. אני חושב שהדמיון אינו מקרי.

שלוש תיאוריות של תודעה

נפרוש את האפשרויות לשאלה בשביל מה התודעה.

מודל המנכל. התודעה היא הרמה במערכת שמותר לה לבטל כל מה שמתחתיה. המנגנון האינסטינקטיבי והרגשי מגיש את המלצותיו, מהר ואוטומטית, והתודעה יושבת מעליו עם הסמכות לומר לא, כולל ללחימה-או-מנוסה עצמה. היא המנהל הכללי: היא אינה עושה את רוב העבודה, אבל היא יכולה לבטל כל חלק ממנה.

המודל המיותר. התודעה אינה עושה דבר. היא התהוותה אבל אינה משרתת שום תפקיד; היא נוסעת באוטובוס, צופה בנהג, בלי ידיים על ההגה. כל מה שקורה היה קורה באותו אופן בלעדיה.

מודל ההתהוות. התודעה היא פשוט מה שמוח מורכב דיו עושה, כפי שרטיבות היא מה שדי מולקולות מים עושות. זה אינו באמת יריב לשתי הקודמות; הוא אומר כיצד התודעה באה לעולם ושותק בשאלה בשביל מה היא, אם בכלל. אפשר להחזיק בו יחד עם כל אחד משני הראשונים.

הבחירה החשובה היא בין המנכל למיותר. ואני חושב שהכאב מכריע אותה.

מדוע מנכל זקוק לכאב

נניח שמודל המנכל נכון. התודעה יכולה לבטל כל דבר, כולל האותות שמגנים על הגוף.

זה כוח מסוכן להעניק. מנהל שיכול לדחות כל התרעה ידחה, במוקדם או במאוחר, אחת שהייתה חשובה. אז המערכת ניצבת בפני בעיית תכנון: איך נותנים לרמה העליונה סמכות להתעלם מהכול, ובו בזמן מוודאים שהיא לא תתעלם בקלות דעת מהדברים שיהרגו אותה?

התשובה היא לעשות את האות שמתעלמים ממנו יקר. לא רק אינפורמטיבי אלא עתיר עלות, כך שביטולו הוא החלטה עם מחיר, המתקבלת במכוון, ואינה נשכחת לעולם כל עוד היא בתוקף. זה מה שהכאב הוא. הוא ההתרעה שאי אפשר להשתיק בכך שמאשרים אותה.

למדע הבדיוני יש את האינטואיציה הנכונה כאן. דמיינו חללית שמאבדת חמצן. מחשב הספינה מהבהב באור אדום ובהודעה. הקפטן מקיש על המסך, ההתרעה נעלמת, והוא מתחיל לעבוד על הבעיה. אז דברים אחרים משתבשים, והתרעות אחרות מגיעות, והוא שוכח מהחמצן. שום תסריטאי לא היה מאפשר לספינה להיבנות כך, וקהל היה מוצא זאת אבסורדי אילו מישהו היה עושה זאת. ההתרעה חייבת להמשיך להישמע, להתחזק, לסרב להידחות, בדיוק מפני שלקפטן יש הסמכות לדחות אותה. מערכת עם אפשרות ביטול זקוקה להתרעה ששורדת את הביטול.

הכאב הוא ההתרעה הזו. אתם רשאים לבחור להשאיר את היד באש. המערכת מאפשרת זאת. אבל תשלמו על הבחירה ברציפות, במטבע שאינכם יכולים להתעלם ממנו, והתשלום הזה הוא מה שמוודא שלא תעשו בחירות כאלה בקלות ראש.

מה הכאב מספר לנו על התודעה

עכשיו הריצו את הטיעון לאחור.

אילו התודעה הייתה צופה בלבד, חווה ללא כוח להתערב, הכאב היה חסר טעם. לא היה את מי להזהיר. נוסע באוטובוס אינו זקוק להתרעה שאי אפשר להשתיק; הנהג מטפל בזה, וסבלו של הנוסע אינו משנה דבר. במודל המיותר, הכאב הוא אכזריות בלתי מוסברת.

במודל המנכל, הכאב הוא בדיוק מה שהייתם בונים. קיומו של הכאב הוא ראיה לכך שיש במערכת משהו בעל כוח לבטל, ושלכן צריך למנוע ממנו לבטל בקלות דעת.

ולזה יש תוצאה נוספת. תודעה מיותרת היא ככל הנראה תופעת לוואי, משהו שהאבולוציה ייצרה במקרה ולא הסירה מפני שלא עלה דבר. תודעת מנכל היא מנגנון עם תפקיד, ומנגנון עם תפקיד הוא משהו שהברירה בנתה במכוון, מפני שהוא השתלם.

אז שתי ההשקפות על התודעה, תופעת לוואי והתאמה, מנבאות דברים שונים לגבי הכאב. השקפת תופעת הלוואי אינה מנבאת כאב, או לפחות אינה מנבאת את העוצמה שיש לנו. השקפת ההתאמה מנבאת בדיוק את ההתרעה שאנחנו חיים איתה.

יש לנו את ההתרעה. אני חושב שזה אומר לנו באיזו השקפה לבחור.

סייג

אני מודע לכך שזה טיעון מלוגיקה של תכנון ולא מנתונים, ושהאבולוציה אינה חייבת לבנות דברים כפי שמהנדס היה בונה. הטענה אינה שלכאב חייב להיות התפקיד הזה. היא שהכאב מתאים לתיאוריה אחת של התודעה ויושב באי-נוחות בשנייה, ושכאשר שתי שאלות פתוחות מתגלות כבעלות תשובה אחת שנותנת טעם לשתיהן, בדרך כלל כדאי לקחת זאת ברצינות.