התודעה היא המוח, וההעמדה שאין הדבר כך היא טיעון מוטה

יש שאלה שכמעט כולם מתייחסים אליה כאל שאלה עמוקה: האם התודעה היא אותו דבר עצמו כמו המוח, או שהיא משהו אחר? נכתבים עליה ספרים. פילוסופים מהמרים עליה את הקריירה שלהם. אנשים רגילים, כשנשאלים דרך אגב, יאמרו בדרך כלל משהו בסגנון "ובכן, המוח הוא האיבר הפיזי, אבל התודעה — התודעה היא משהו נוסף". הדבר מוחזק כמעין אמת מובנת מאליה, לא כהשערה. נדמה שההשערה כמעט אינה זקוקה להגנה. ובכל זאת, בכל תחום חקירה אחר איננו שוקלים הבחנה מסוג זה אפילו לרגע. האסימטריה היא כל הסיפור. הסיבה שהתודעה נראית שונה מן המוח אינה שהתודעה באמת שונה מן המוח. הסיבה היא שאנו רוצים שכך יהיה.

הדפוס בכל מקום אחר

התבוננו בדרך המקובלת שבה המדע מכריע שאלות מסוג זה. שתי תופעות נצפות. מתברר שהן מתואמות היטב. אחת תלויה בשנייה באופן מובנה ומכניסטי. התערבות באחת מחוללת התערבות בשנייה בדפוסים צפויים. בסופו של דבר אנו מגלים את המנגנון הבסיסי, ומסיקים ששתי התופעות אינן שני דברים כלל. הן דבר אחד, המתואר ברמות שונות.

מים ו־H₂O. איש אינו אומר כיום, "כן, מים ו־H₂O מתואמים היטב, אבל אולי המים הם משהו מעבר למולקולות — מהות של רטיבות הרוכבת מעל הכימיה". דבר כזה ייחשב תמהוני. מים הם H₂O. אין דבר שני.
חום ותנועה מולקולרית. חום אינו נוזל בשם קלוריק המחלחל לגופים חמים. חום הוא האנרגיה הקינטית הממוצעת של המולקולות. משהכרנו את המנגנון, לא שימרנו קטגוריה אונטולוגית נפרדת עבור "החום עצמו". ויתרנו עליה.
ברק ופריקה חשמלית. איש אינו טוען שהברק הוא "יותר מ"האירוע האלקטרומגנטי — שיש קוואליה זוהרת של ברק החורגת מן הפיזיקה. הברק הוא הפריקה.
גנים ורצפי DNA. לפני ווטסון וקריק, "גן" היה יחידה תפקודית שהוסקה בעקיפין. אחריהם, הוא הפך לרצף של זוגות בסיסים. לא שימרנו "מהות־גן" ישנה המרחפת מעל המולקולה. פשוט התברר שהיחידה התפקודית היא פיסת כימיה.
חיים וביוכימיה. במשך מאות שנים טענו הוויטליסטים שביצורים חיים יש אלאן ויטאל, כוח חיים שאינו ניתן לרדוקציה לכימיה של התא. הם טעו. החיים אינם חומר המתווסף לכימיה; הם מה שכימיה מסוימת עושה. הביולוגיה לא הפסידה דבר כשוויתרה על הוויטליזם. היא הרוויחה הכול.
אור וקרינה אלקטרומגנטית. בלי שארית. בלי מהות־אור מעבר לגל.

הדפוס אוניברסלי. בכל פעם שתופעה נחקרה בקפידה מספקת כדי למצוא את מנגנונה, התברר שהיא אותו מנגנון, ולא רוח־רפאים הנערמת מעליו. שיעור ההצלחה של הטענה "התופעה הזו מיוחדת מכדי להיות פיזיקלית בלבד" הוא, על פני כל תולדות המדע, אפס. הוויטליזם קרס. הקלוריק קרס. הפלוגיסטון קרס. התברר שמכניקה שמימית היא אותה פיזיקה כמו מכניקה ארצית. התברר שכימיה אורגנית אינה מצריכה עיקרון אורגני מיוחד. הדפוס כה עקבי, עד שעל בסיס שיקולים אפריוריים בלבד היה עלינו לצפות שיחס תודעה־מוח יילך בעקבותיו.

לתודעה ולמוח יש בדיוק אותם סימני היכר

מהו היחס הממשי בין תודעה למוח? זהו בדיוק היחס שבכל תחום אחר כבר היה מכריע את השאלה.

מתאם הדוק. לכל מצב תודעתי שביכולתנו לזהות יש מתאמים עצביים. מחשבות, רגשות, כוונות, תפיסות, החלטות — כולם מציגים פעילות מוחית מדידה. המתאם אינו רופף. הוא הדוק דיו כדי ש־fMRI יוכל לעיתים לפענח על מה אדם חושב.
תלות מכניסטית. תפקודים תודעתיים מתפרקים בבירור לאזורי מוח מסוימים. נזק לאזור ברוקה הורס את הפקת הדיבור. נזק לאזור ורניקה הורס את ההבנה. נזק להיפוקמפוס הורס את יצירת הזיכרון החדש. נזק לאמיגדלה מבטל את הפחד. נזק לאונה הקדם־מצחית משנה את האישיות. כל פיסת תודעה עוקבת אחר פיסת מוח. לא לזה היינו מצפים אילו הייתה התודעה חומר נפרד המשתמש במוח ככלי. לזה אנו מצפים אם התודעה היא מה שהמוח עושה.
מניפולציה צפויה. תרופות המשנות את כימיית המוח משנות מצבים תודעתיים באופן צפוי. הרדמה עוצרת את התודעה כליל. נגעים במקומות מסוימים מייצרים ליקויים מסוימים. גירוי אזורי קליפה מסוימים מייצר חוויות מסוימות. שרשרת ההתערבות והאפקט היא בדיוק השרשרת שאנו רואים בכל זהות רדוקטיבית.
אין תודעה בלי מוח. כל תודעה שנצפתה אי פעם היא מוח העושה את שלו. אין שום תצפית, בשום מקום בממצא האמפירי, של תודעה בהיעדר מוח. אף לא אחת. לא בתנאים מבוקרים, ולא בשום תנאים. התודעה, כתופעה נצפית, הופיעה תמיד ורק בחברת מוחות.

אילו הייתה זו כל תופעה אחרת — חום, ברק, גנים או חיים — כבר היינו סוגרים את התיק. היינו אומרים: התודעה היא מה שמוחות עושים, בדיוק כשם שמים הם H₂O. את החידות שנותרו היינו מתייחסים אליהן כאל בעיות מדעיות רגילות בנוגע למערכת מורכבת, ולא כאל עדות לקטגוריה אונטולוגית נפרדת.

הטיעון המוטה

אז מדוע התודעה זוכה ליחס מיוחד? התשובה הישרה היא שאנו מושקעים רגשית בתודעה באופן שאיננו מושקעים בו בחום. אין לנו שום עניין בכך שהקלוריק ימשיך להתקיים. יש לנו עניין עצום בכך שהתודעה תהיה משהו מעבר למוח. ליתר דיוק:

פחד המוות. אם התודעה היא המוח, אז התודעה נגמרת כשהמוח נגמר. אנשים אינם רוצים להאמין בכך, ולכן אינם מאמינים בכך.
רצון חופשי. תודעה שהיא רק כימיה מוחית מרגישה פחות חופשית מתודעה שהיא סוכן רוצה נפרד. אנשים רוצים להיות האחרון.
חשיבות עצמית. מרגיש משפיל לשמוע שהעובדה העשירה, החיה והאינטימית של היותך אתה היא "רק" נוירונים היורים. ה"רק" עושה את כל העבודה במשפט הזה.
מסורת דתית. רוב הדתות דורשות עצמי בלתי־חומרי שניתן לשפוט אותו, להעניש אותו, לתגמל אותו או לגלגל אותו. ההבחנה בין תודעה למוח היא קיר תומך בתאולוגיות הללו. הפילו אותו והרבה יקרוס אתו.

אף אחת מאלה אינה סיבה לחשוב שהתודעה שונה מן המוח. אלה סיבות לרצות שכך יהיה. הן מסבירות מדוע השאלה מרגישה עמוקה בלי לספק ולו עדות ממשית אחת לכך שהיא אכן כזו.

זהו המבנה הקלאסי של חשיבה מונעת: מסקנה מוחזקת בביטחון רב יותר משהעדות מצדיקה, והביטחון העודף נובע משיקולים רגשיים ולא אפיסטמיים. אילו הסרנו את ההשקעה הרגשית — אילו איכשהו לא היה לנו שום אינטרס בשאלה אם התודעה שורדת את המוח — השאלה כבר הייתה סגורה.

"הבעיה הקשה" אינה החריג שהיא מתיימרת להיות

ההתנגדות העכשווית החזקה ביותר היא זו המזוהה עם דיוויד צ'למרס: שלחוויה הסובייקטיבית — האיך זה להיות של התודעה — יש תכונות ששום תיאור פיזיקלי בגוף שלישי אינו יכול ללכוד. זוהי מה שמכונה "הבעיה הקשה". היא מוצגת לעיתים כטיעון מכריע לכך שהתודעה אינה יכולה להיות פשוט המוח.

אין הדבר כך. מה שהיא מראה בפועל הוא שיש לנו סוג ייחודי של גישה למערכת פיזיקלית אחת ביקום — המוח שלנו עצמנו — שאין לנו לשום מערכת אחרת. יש לנו גישת גוף שלישי לברק; יש לנו גישת גוף ראשון לתודעה. אסימטריית הגישה ממשית. אין היא, כשלעצמה, עדות לחומר שני. היא עדות לכך שאחד הדברים בעולם (אנחנו) במקרה מביט בעצמו מבפנים.

בכל מקרה אחר שבו הבחנו בתופעה שהתנגדה לרדוקציה קלה, התברר שהמהלך הנכון הוא לפתח תיאוריה טובה יותר של הפיזיקה שביסודה, ולא להמציא קטגוריה אונטולוגית חדשה. הוויטליזם עשה בדיוק את המהלך שהדואליזם עושה היום: "לתופעה הזו יש תכונות ששום תיאור מכניסטי בגוף שלישי אינו לוכד, ולכן היא חייבת להיות סוג אחר של חומר". הוויטליזם טעה. תורת הקלוריק טעתה. הפלוגיסטון טעה. לדפוס של חמיקה מבעיה קשה באמצעות המצאת חומר חדש יש רקורד מושלם של כישלון. אין שום סיבה לצפות שדווקא המקרה הזה ישבור את הרצף.

עקרון האחידות

יש עיקרון מתודולוגי הגלום באופן שבו המדע פועל: אל תפטרו תופעה מן הסטנדרטים שאתם מחילים במקומות אחרים, אלא אם יש לכם סיבה ספציפית לכך. איננו אומרים "ובכן, אולי המים הם H₂O וגם משהו נוסף — אני פשוט מרגיש שרטיבות מיוחדת מכדי להיות כימיה בלבד". אילו אמרנו זאת, היו מגחיכים אותנו. אנו אומרים בדיוק את המקבילה לכך על התודעה, ואיש אינו מגחיך אותנו — אך רק משום שהקהל שותף לחשיבה המונעת שלנו.

אילו מדען מאדים, בלי שום השקעה רגשית בתוצאה, היה בוחן את המקרה האנושי, הפסק היה מובן מאליו. הוא היה רואה מערכת שכל רכיב תפקודי בה ממומש ברקמה עצבית ידועה, שכל מצב שלה מתואם עם מצב פיזי מדיד, שכל הפרעה בה נובעת מכנית מהפרעה פיזית. הוא היה מסיק שהתודעה היא מה שהמערכת הזו עושה, בדיוק כשם שעיכול הוא מה שהמעי עושה ומחזור הדם הוא מה שהלב עושה. הוא היה מוצא את התנגדותנו למסקנה זו תמוהה — ואילו היה ישר, היה מזהה אותה כאותו סוג של שריד קדם־מדעי שהיה מזהה אצל ויטליסט מן המאה התשע־עשרה או אלכימאי מן המאה השבע־עשרה.

איך נראה פיזיקליזם ישר

העמדה הנכונה היא זו שכבר היינו מחזיקים בה אילו הייתה התודעה כל תופעה אחרת. התודעה היא המוח. המוח הוא התודעה. אין הם שני דברים במתאם; הם דבר אחד תחת שני תיאורים — התיאור בגוף שלישי (נוירונים, אלקטרוכימיה, דינמיקה) והתיאור בגוף ראשון (מחשבה, רגש, חוויה). התיאורים נראים שונים משום שהגישה שונה, לא משום שהדבר שונה. יש דבר אחד, והוא עושה את מה שמוחות עושים.

החידות שנותרו — מדוע החוויה הסובייקטיבית מרגישה כמו משהו בכלל, כיצד קשורים זה לזה התיאור בגוף שלישי והתיאור בגוף ראשון, כיצד להרחיב את התיאוריה הפיזיקלית כך שתטפל במבט מבפנים — ממשיות וקשות. אך אלה חידות בתוך הפיזיקליזם, לא טיעונים נגדו. אלה חידות מן הסוג שכל זהות רדוקטיבית הציבה בשלב כלשהו בתולדותיה, וכל פעם קודמת הן נפתרו בתוך התמונה הרדוקטיבית ולא כנגדה.

מסקנה

האמונה בתודעה נפרדת מן המוח אינה מסקנתו של טיעון. היא נקודת המוצא של מסורת שאנו מגינים עליה אחר כך בטיעונים. אילו החלנו על התודעה את הסטנדרטים שאנו מחילים על כל תופעה אחרת — מתאם הדוק, תלות מכניסטית, מניפולציה צפויה, היעדר מופעים של התופעה בהיעדר המצע — כבר היינו סוגרים את התיק. התיק סגור. אנו פשוט מסרבים למלא את הניירת משום שאיננו אוהבים את פסק הדין.

התודעה היא המוח. הסיבה שהדבר עדיין מרגיש שנוי במחלוקת אינה שהעדות נתונה במחלוקת. הסיבה היא שהמסקנה בלתי רצויה. מסקנות בלתי רצויות אינן שגויות מטעם זה. קיבלנו שכדור הארץ אינו מרכז היקום. קיבלנו שהחיים אינם חומר נפרד. קיבלנו שמוצאנו מבעלי חיים קדומים יותר. כל אחת מאלה הייתה בלתי רצויה בזמנה, וכל אחת התבררה כנכונה. זהות התודעה והמוח היא הבאה בתור. אין שום סיבה טובה להמשיך לסרב לה, ויש הרבה סיבות רעות שכדאי שנודה בהן. הסיבות הרעות אינן עדות. הן ביוגרפיה.