החוק רואה רק את מה שאפשר להעמיד עליו לדין

הנה הפגם הגדול ביותר בכל מערכת משפט, והוא אינו שחיתות, עיכוב או עלות. הוא שמערכת משפט יכולה לפעול רק על מה שאפשר לנסח כעבירה. כל מה שאי אפשר לכתוב כעבירה מוגדרת, עם רכיבים שתובע יכול למנות ובית משפט יכול לסמן, אינו קיים בשביל החוק. זו אינה עבירה קלה יותר. זו אינה עבירה כלל.

שתי דוגמאות

אדם מבלה עשרים שנה בהריסת הביטחון של אשתו, בבידודה מחברותיה, בשליטה בכספה, ובגרימה לה לחשוש לדבר בביתה שלה. הוא מעולם לא מכה אותה. במשך רוב ההיסטוריה המשפטית, וברוב המקומות עדיין, דבר ממה שעשה לא היה עבירה. לא הייתה עבירה להעמיד עליה לדין, מפני ש"עשיית חייו של אדם לאומללות באלף מעשים קטנים" אינה ניתנת לצמצום לרכיבים. רק לאחרונה מאוד, ורק בכמה שיטות משפט, ניסה מישהו לכתוב זאת, והניסיונות מגושמים בדיוק מפני שהפגיעה מתנגדת לצורה.

בקצה השני של הסקלה: מוסד פיננסי מעביר מיליארדים דרך מבנה שתוכנן כך שאף עסקה יחידה אינה בלתי חוקית, הנזק מתפזר על פני מיליוני אנשים שכל אחד מהם מפסיד מעט, ואי אפשר להראות שאף יחיד התכוון לתוצאה מסוימת. כל המעורבים יודעים למה המבנה נועד. אי אפשר להעמיד איש לדין, מפני שמה שהוא נועד לו אינו עבירה, רק מה שהוא עושה, ומה שהוא עושה אינו ניתן לייחוס לאיש.

המקרה הקטן והגדול נכשלים מאותה סיבה. הפגיעה אמיתית והעבירה נעדרת, מפני שעבירה היא פגיעה שהוכנסה בהצלחה למילים.

צדק ומשפט אינם אותו דבר

אנחנו משתמשים במילים בערבוביה והן אינן זהות.

צדק הוא הרעיון: שפגיעה צריכה להיענות, שאנשים צריכים לקבל את המגיע להם, שהחזק לא יוכל להתעלל בחלש בלי תוצאות. לכל אחד יש חוש עובד לזה. ילד מחזיק בו בגיל חמש ויכול לומר לכם כשמשהו אינו הוגן.

משפט הוא המכונה שנבנתה כדי לספק צדק, וככל מכונה היא יכולה לעבד רק קלטים בצורה מסוימת. הצורה היא: עבירה מוגדרת, נאשם ספציפי, ראיות לכך שהרכיבים התקיימו. כל מה שאינו מתאים אינו נדחה על ידי המכונה; הוא פשוט אינו נראה. למכונה אין הודעת שגיאה בשביל "זה היה נורא אבל אינני יכול לבטא זאת".

המשפט אמור לשרת את הצדק. בפועל, הצדק מוגבל לכל מה שהמשפט הצליח לבטא עד כה, והפער בין השניים הוא המקום שבו רוב הפגיעה האמיתית חיה.

המקצוע מרחיב את הפער

הייתם מצפים שמקצוע עריכת הדין יהיה הכוח שמצמצם את הפער הזה: האנשים שעבודתם היא להבחין בפגיעה שלא בוטאה ולמצוא לה מילים. ההפך קורה, והסיבה מבנית.

ככל שהמקצוע מתוחכם יותר, המשפט הופך טכני יותר. הגדרות מתחדדות, תקדימים נערמים, הפרוצדורה מתפתחת. כל צעד עושה את המשפט מדויק יותר לגבי מה שהוא כבר מכסה, ורחוק יותר מכל דבר שאדם מן היישוב יכול לזהות כצדק. מערכת משפט שרק מומחים יכולים להבין ניתקה את עצמה מחוש הצדק שהמומחים היו אמורים לשרת.

האדם מן היישוב יודע שמסע האכזריות של עשרים השנים היה פסול. עורך הדין יודע שאינו ממלא את רכיבי שום עבירה. ככל שעורך הדין יודע יותר, כך הוא יכול לומר זאת בביטחון רב יותר, והמערכת נסחפת רחוק יותר מהדבר שהאדם מן היישוב ידע.

מה יצמצם אותו

איני חושב שהתשובה היא עוד משפט. עוד משפט הוא התשובה של המקצוע, והיא מייצרת עוד מאותו דבר: כיסוי מדויק יותר של המכוסה כבר.

התשובה, כרגיל, היא חינוך, ואני מתכוון בזה למשהו ספציפי. אילו הציבור הבין איך המשפט עובד באמת, שהוא רואה רק את מה שנכתב, שהכתיבה נעשית על ידי אנשים עם אינטרסים משלהם, ושצדק ומשפט מתפצלים כדבר שבשגרה, אז היו נובעים שני דברים.

הציבור היה יכול לקחת חלק בהגדרת עבירות חדשות, במקום לחכות שהמקצוע יגיע לזה. התעללות רגשית נכתבה בחוק כשדי אנשים רגילים התעקשו שזו עבירה, לא כשעורכי דין גילו אותה. זהו המנגנון, והוא עובד טוב יותר כשיותר אנשים יודעים שזהו המנגנון.

והציבור היה יכול לראות צדק נעשה, או לא, במקום לקבל פסק דין כהגדרה של מה שהיה צדק. מערכת שנצפית על ידי אנשים שיודעים את מגבלותיה מתנהגת אחרת ממערכת שנצפית על ידי אנשים שחושבים שהפלט שלה הוא האמת.

הערה על חבר מושבעים

זו סיבה אחת שאני פחות עוין לחבר מושבעים מרוב האנשים שחשבו על פגמיו. חבר מושבעים הוא שנים-עשר אנשים שאינם יודעים דבר על רכיבי העבירה והכול על השאלה אם האדם על ספסל הנאשמים עשה משהו פסול. זה כלי נורא להחלת החוק וכלי טוב למדי לשמירת החוק במגע עם הצדק. שופטים מקצועיים הם ההפך: מצוינים במשפט, ועם כל שנת ניסיון מעט יותר רחוקים מהדבר שהוא נועד לו.

אף אחד מהם אינו נכון. אבל מערכת שבחרה במקצוען על פני האדם מן היישוב בכל נקודה בחרה בדיוק על פני צדק בכל נקודה, ואל לה להתפלא כשהשניים מתפרקים זה מזה.