אויתיפרון הוא הנשק הלא נכון

טענתי במקום אחר בבלוג הזה שדילמת אויתיפרון מכריעה את השאלה האם המוסר מחייב אל. אמרתי שאין אפשרות שלישית ושלא הייתה כזו במשך אלפיים וחמש מאות שנה.

אני חושב היום שטעיתי — לא לגבי המסקנה, אלא לגבי הטיעון. המסקנה עומדת: המוסר אינו מגיע מאלוהים. אבל אויתיפרון אינו מבסס אותה, ואתאיסטים שנשענים עליה מסתמכים על נשק שתאיסט מיומן יכול לקחת מידיהם. כדאי להבהיר כיצד, כי הכישלון מאלף.

הדילמה, מנוסחת מחדש

שאלתו של אפלטון, שהושמה בפי סוקרטס: האם דבר הוא טוב מפני שהאל מצווה עליו, או שהאל מצווה עליו מפני שהוא טוב?

קחו את הקרן הראשונה והמוסר נעשה שרירותי. כל מה שהאל מצווה הוא טוב בהגדרה, ולכן אילו ציווה על עינויים לשם שעשוע, עינויים לשם שעשוע היו טובים — וכל זוועה בכתובים ניתנת להגנה ברגע שמייחסים אותה לו. "אלוהים טוב" מתנוון ל"אלוהים הוא מה שאלוהים הוא".

קחו את השנייה והטוב בלתי תלוי באל. יש אמת מידה שהוא מתייעץ בה, ואם הוא יכול להתייעץ בה כך גם אנחנו. האל הופך ליועץ מיודע ולא למקור, והאתאיסט והתאיסט נמצאים באותה עמדה: שניהם חייבים להסיק בעצמם מהו הטוב.

הדילמה נראית אטומה. שתי הקרניים קטלניות, ואין שלישית.

האפשרות השלישית

הנה המהלך שפספסתי.

ייתכן שהאל פועל מתוך הגדרה ממשית של טוב — כזו שקיימת, שאינה שרירותית, ושאין לנו פשוט גישה אליה.

שימו לב מה זה עושה. זו אינה הקרן השרירותית: יש אמת מידה אמיתית ולא גחמה אלוהית, ולכן טבח הכנענים אינו טוב רק משום שנצטווה. וזו גם אינה הקרן הבלתי תלויה, מפני שאם אמת המידה בלתי תלויה בנו אך חורגת מהבנתנו, אין לנו מזה שום תועלת. איננו יכולים לפנות אליה. איננו יכולים לבדוק את צוויי האל מולה. איננו יכולים לדלג על המתווך, כי המתווך הוא הצד היחיד שיש לו גישה.

הדילמה הניחה ש"בלתי תלוי באל" גורר "זמין לנו". הוא אינו גורר זאת. אמת מידה יכולה להיות ממשית, אובייקטיבית, מחייבת, ובלתי נגישה לחלוטין ליצורים עם הציוד הקוגניטיבי שלנו.

מדוע זו אינה התחמקות זולה

התגובה המתבקשת היא שזו טענה מיוחדת — פתח מילוט בלתי ניתן להפרכה שהומצא כדי להציל את העמדה. אינני חושב שזה נכון, ולכן ההתנגדות ראויה להתייחסות רצינית.

המאה העשרים הרגילה אותנו היטב לאמיתות שהן ממשיות אך אינן זמינות לנו. תורת הכאוס מציגה מערכות דטרמיניסטיות שמצביהן העתידיים בלתי ניתנים לחיזוי עקרונית, ולא רק מעשית. משפטי אי-השלמות של גדל מציגים אמירות אמיתיות שאינן ניתנות להוכחה בתוך מערכת פורמלית נתונה. מכניקת הקוונטים מציגה גדלים שאינם רק בלתי נמדדים אלא בלתי ניתנים למדידה משותפת. אלה אינן תעלומות הממתינות לסטודנט מוכשר. אלה גבולות מבניים על מה שיודע מסוג מסוים יכול לדעת.

ברגע שקיבלתם שטענה יכולה להיות אמיתית ומחוץ להישג יד לצמיתות, אינכם יכולים להסתובב ולהתעקש שאמת מידה מוסרית חייבת להיות או גחמה אלוהית או שקופה לחלוטין לתבונה האנושית. האמצע המוצא מן הכלל באויתיפרון הוא הנחה סמויה, והמאה האחרונה נתנה לנו סיבות מצוינות לפקפק בה.

מה שורד

כך שהתאיסט יכול להחזיק בעמדה השלישית באופן קוהרנטי. אל לו לשמוח על כך, כי היא עולה לו ביוקר רב.

אמת מידה בלתי נגישה של טוב אינה יכולה לבסס שום טענה מוסרית ממשית שהוא רוצה להעלות. הוא אינו יכול לומר שטבח הכנענים היה טוב, כי זה עתה הודה שאין לו גישה לקריטריון. הוא אינו יכול לומר שכתביו עוקבים באמינות אחר אמת המידה, כי אין לו דרך לבדוק. הוא אינו יכול לטעון שלכופרים חסר בסיס מוסרי, כי לפי דבריו שלו לאיש אין בסיס שהוא יכול להתייעץ בו. הוא רכש הישרדות בכך שרוקן את עמדתו מכל תוכן. היא כעת בלתי ניתנת להפרכה, ולכן חסרת תועלת.

וכאן שוכנת התשובה האתאיסטית הכנה — לא בדילמה, אלא במחיר של דרך המילוט ממנה.

ההתנגדות האמיתית

בינתיים, הטיעון שבאמת עובד מעולם לא היה אויתיפרון. זו התצפית שהעליתי בסוף הפוסט הקודם, ואינה תלויה בדילמה כלל:

מאמינים אינם קוראים בכתובים ומאמצים את מה שהם מוצאים. אילו עשו זאת, הם היו עדיין מגנים על עבדות, על סקילה ועל הכפפת נשים. מה שהם עושים במקום הוא להגיע למסקנות מוסריות בהיגיון אנושי רגיל, ואז לבחור את הפסוקים שמסכימים איתן. השיפוט העצמאי עושה את העבודה. הכתובים הם קישוט שמוחל לאחר מעשה.

זו טענה אמפירית על התנהגותם של אנשים דתיים, והיא ניתנת לאימות. היא אינה דורשת דילמה בת אלפיים שנה, ואי אפשר להימלט ממנה על ידי הנחת אמת מידה בלתי נגישה — כי ההתנהגות נמצאת שם, בכל קהילה, בכל שבוע.

אז: שמרו על המסקנה. זנחו את הטיעון. יש גרסה של עמדת התאיסט ששורדת את אויתיפרון. אין גרסה ששורדת מבט כן במה שמאמינים עושים בפועל עם ספרי הקודש שלהם.