מרבים לאחד: השורשים הפוליתאיסטיים של ישראל הקדומה

התפיסה המודרנית הרווחת בנוגע לדת הישראלית הקדומה גורסת שהיא הייתה מונותאיסטית מאז ומתמיד — אי ייחודי של עבודת אל אחד בתוך ים של פוליתאיזם כנעני ומצרי. אלא שהממצא הארכאולוגי, ואפילו הממצא המקראי עצמו, מספרים סיפור מורכב ומרתק הרבה יותר. המעבר למונותאיזם לא היה התגלות פתאומית, אלא מהלך ממושך בן מאות שנים, שנוי במחלוקת לא אחת, שיצא מרקע פוליתאיסטי עשיר.

ההקשר הכנעני

התרבות הישראלית המוקדמת הייתה משוקעת עמוקות בתוך הסביבה הכנענית הרחבה. בתקופת הברזל המוקדמת (בערך 1200–1000 לפנה"ס) כמעט שאין הבחנה ארכאולוגית בין הפרקטיקות הדתיות של הישראלים הראשונים לבין אלה של שכניהם. בראש הפנתאון עמד אל, אבי האלים, ולצידו רעייתו אשרה.

עדות לכך נמצאת בעצם שמו של העם: ישראל (ישרא-אל), שם המזכיר את האל העליון אל, ולא את יהוה. במסורות המוקדמות נראה שיהוה היה אלוהות נפרדת — אולי אל סערה או אל מלחמה מן הדרום (מדיין או אדום) — שהתמזגה מאוחר יותר עם אל, ככל שהשבטים התלכדו לכדי אומה אחת.

עדות ארכאולוגית: יהוה ואשרתו

אחד הממצאים הארכאולוגיים המשמעותיים ביותר בעשורים האחרונים הגיע מכונתילת עג'רוד (בסיני) ומחירבת אל-קום (סמוך לחברון). באתרים אלה, המתוארכים למאה השמינית לפנה"ס, נמצאו כתובות המזכירות במפורש את "יהוה ואשרתו".

• כונתילת עג'רוד: על כד אחסון (פיטס) שנמצא במקום מופיע ציור של שתי דמויות לצד הכתובת: "ברכתי אתכם ליהוה שומרון ולאשרתו."
• חירבת אל-קום: כתובת בקבר שנוסחה: "ברוך אוריהו ליהוה ולאשרתו; מאויביו הושיעו."

הממצאים הללו מלמדים בבירור שעבור ישראלים קדומים רבים לא היה יהוה אל בודד, אלא אל שהייתה לו אישה או בת זוג — מנהג העולה בקנה אחד עם דתות שמיות אחרות של אותה תקופה.

עדות טקסטואלית בתוך המקרא

אף שהמקרא נערך מאוחר יותר בידי רפורמטורים מונותאיסטיים (בית המדרש הדויטרונומיסטי), נותרו בו שרידים של תפיסת העולם הפוליתאיסטית הקודמת.

האלוהים ועדת אל

המילה העברית לאל, אלוהים, היא ריבוי מבחינה דקדוקית. אף שהיא משמשת לרוב עם פועל ביחיד, שורשיה נעוצים בתפיסה של "משפחה" או "אספה" של אלים. תהלים פ"ב הוא דוגמה חדה לכך:

"אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל, בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט."

הפסוק מתאר סצנה שבה אל אחד קם על רגליו בתוך מועצה של אלים אחרים — מוטיב פוליתאיסטי קלאסי.

מהנותאיזם למונותאיזם

המעבר היה הדרגתי. הוא עבר דרך שלב הקרוי הנותאיזם או מונולטריה — עבודת אל אחד תוך הכרה בקיומם של אחרים. משום כך הדיבר הראשון אינו "אין אלים אחרים", אלא דווקא "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי". הוא מניח שקיימים אלים אחרים, אך דורש מעם ישראל נאמנות בלעדית ליהוה.

התפנית: משבר ורפורמה

הדחיפה לעבר מונותאיזם של ממש — האמונה שרק אל אחד קיים וכל השאר אינם אלא אשליה — התגברה בימי הרפורמות הדתיות של המלך יאשיהו (סוף המאה השביעית לפנה"ס), והגיעה לשיאה בתקופת גלות בבל (המאה השישית לפנה"ס).

מול חורבן המקדש ואובדן הארץ, נאלצו הישראלים ליישב את תבוסתם עם אמונתם. במקום להסיק שאלוהיהם הובס בידי אלי בבל, טענו הנביאים (ובראשם ישעיהו השני) שיהוה הוא האל היחיד, ושהבבלים אינם אלא כלי בידיו להענשת ישראל. קפיצה תאולוגית זו הפכה פולחן לאומי לדת מונותאיסטית אוניברסלית.

סיכום

ההבנה של השורשים הפוליתאיסטיים של ישראל הקדומה אינה גורעת מתולדות האמונה; להפך, היא מציעה פרספקטיבה אנושית והיסטורית יותר על האופן שבו רעיונות דתיים מתפתחים. המונותאיזם לא היה נקודת מוצא ארוזה מראש, אלא יעד תאולוגי שהושג בעמל רב, לאחר מאות שנים של סינתזה תרבותית, תמורות היסטוריות וטראומה קולקטיבית.