בשביל מה בעצם הבחירות?

זה נשמע כמו שאלה טיפשית. זה לא. זו אחת השאלות העמוקות ביותר שאפשר לשאול על שיטת הממשל שלנו, והתשובה הסטנדרטית, זו שמלמדים מבית הספר היסודי ועד למחלקה למדע המדינה, היא שבחירות הן הדרך שבה העם מביע את דעתו. התשובה הזו נשענת על מעט מאוד ראיות ועל עוד פחות היגיון.

אז בואו נרשום בשביל מה הבחירות יכולות להיות, ונבדוק כל אפשרות.

חילוץ מידע על מי צריך להוביל

התכלית המועמדת הראשונה: הציבור יודע מי ישלוט היטב, והבחירות מחלצות את הידע הזה.

קשה לקחת את זה ברצינות. אותה שיטה אומרת לנו שאי אפשר להפקיד בידי הציבור את הסוגיות עצמן, ולכן נציגים מחליטים בהן. אבל היא כן בוטחת בציבור שיראה את אופיו האמיתי של פוליטיקאי מבעד לחודשים של פרסומות, הופעות מבוימות ודגל מאחורי הדוכן? אי אפשר לאחוז בחבל משני קצותיו. אם הציבור אינו מסוגל להעריך מדיניות מס, הוא בוודאי אינו מסוגל להעריך אדם שכל מקצועו הוא להיות מוערך לטובה.

רק במקרים נדירים בחירות מזהות כישרון אמיתי או רמאי אמיתי. וגם אז האות מעורפל, מפני שציבור שהתייאש מהשיטה עשוי לבחור ברמאי בכוונה, בתקווה שישבור משהו. זו הצבעה, אבל זה אינו חילוץ מידע על מי צריך להוביל.

חילוץ מידע על הסוגיות

המועמדת השנייה: גם אם האדם אינו חשוב, ההצבעה אומרת לממשלה מה הציבור רוצה שייעשה.

ארבעה דברים עומדים בדרך, וכל אחד מהם לבדו מספיק.

הנושאים החשובים אינם על השולחן. חלוקת ההכנסות, המלחמות שאנחנו מנהלים, כוחם של ארגונים גדולים על בית המחוקקים: שום מפלגה אינה מתמודדת על שינוי אלה, ולכן שום הצבעה אינה נוגעת בהם.

הנושאים שכן על השולחן מגיעים כחבילה. אי אפשר להצביע לעמדת מפלגה אחת בהגירה ולעמדת השנייה בבריאות. לוקחים את החבילה, וחבילות מייצרות תוצאות של חמישים-חמישים גם כשלכל פריט בתוכן יש רוב ברור.

הציבור אינו מיודע על הנושאים, ורציונלי מצדו לא להיות מיודע, שכן הצבעה אחת בארבע שנים על חבילה אינה יכולה לגמול על מאמץ הלמידה.

והממשלה והתקשורת משקרות לציבור על העובדות, ולכן המידע שכן מחולץ נוגע לתמונה שצוירה לצורך האירוע.

הענשת הממשל הקודם

המועמדת השלישית היא זו ששורדת: בחירות מאפשרות לציבור להעניש את מי שעשה בלגן.

זה אמיתי. רוב מי שחשבו על זה מסכימים שהציבור מוכשר בדיוק בזה. הוא אינו מסוגל להעריך מדיניות מוניטרית, אבל הוא יודע מתי בן מת במלחמה שלא היה צריך להילחם בה, או אם מתה במגפה שטופלה גרוע. הוא אינו יכול לומר מה היה צריך לעשות; הוא יכול לומר שמי שעשה את זה חייב ללכת.

עונש הוא הרתעה, והרתעה שווה להחזיק בה. הידיעה שאסון גלוי מסיים קריירות היא כנראה הדבר המועיל ביותר שהמנגנון הבחירתי מייצר.

אבל שימו לב כמה מעט זה, ושימו לב לתנאי שמצורף. עונש עובד רק אם החלופה באמת שונה. אם שתי המפלגות מסכימות בכל השאלות החשובות, לזרוק אחת ולהכניס את השנייה משנה את הפנים ולא את המדיניות. אז גם העונש הוא תיאטרון: הציבור מביע את זעמו והשיטה סופגת אותו בלי לשנות דבר.

יידוע הציבור

התכלית המועמדת האחרונה: הקמפיין מחנך. אנשים שומעים את הטיעונים, שוקלים אותם ויוצאים מיודעים יותר.

לא. רוב הקמפיינים הם שקרים, והשאר סיסמאות. קמפיין ממוטב להזיז קול, לא להעביר ידע, ושתי המטרות מתנגשות כמעט בכל נקודה. איש מעולם לא יצא מעונת בחירות כשהוא יודע על התקציב יותר משידע בכניסה.

לאן זה מותיר אותי

עמדתי שלי היא שבחירות אינן חלק בעל משמעות בשיטת הממשל שלנו. הן נוחתות ליד חמישים-חמישים, מה שמקרב אותן להטלת מטבע שמוכרעת על ידי החדשות של השבוע האחרון. השאלות החשובות לעולם אינן מובאות להצבעה, והמפלגות מסכימות עליהן בכל מקרה, ולכן לא ממש חשוב מי מנצח.

אינכם חייבים להסכים לזה. אבל אם אתם חושבים שבחירות חשובות, ואתם מחזיקים בהנחה שמתחת לעמדה הזו, שהציבור ודעותיו חשובים, אז עליכם להתמודד עם הרשימה שלמעלה. מארבעת הדברים שבחירות יכולות לעשות, שלושה נכשלים בבדיקה והרביעי עובד רק בתנאים שאין לנו.

שיטה שהטקס המרכזי שלה עושה כה מעט היא שיטה שתיארה את עצמה שלא כהלכה. זו התשובה האמיתית לשאלה הטיפשית. הבחירות נועדו לגרום לסידור להיראות כאילו הוא מתייעץ עם הנשלטים, כדי שהנשלטים לא ישאלו מה באמת היה מתייעץ איתם.