ויינברג היה נדיב מדי: הדת אינה זקוקה לאנשים טובים כדי לעשות רע

המשפט של סטיבן ויינברג הוא המשפט המצוטט ביותר ברפרטואר האתאיסטי: עם דת או בלעדיה, אנשים טובים יכולים להתנהג היטב ואנשים רעים יכולים לעשות רע, אבל כדי שאנשים טובים יעשו רע, בשביל זה צריך דת. זהו משפט משובח והשתמשתי בו בעצמי. כעת אני חושב שהוא נדיב מדי כלפי הדת, והסיבה היא שהוא מסתכל במקום הלא נכון.

על מה הציטוט מדבר

קראו אותו בעיון ושימו לב ליחידת הניתוח שלו. הוא עוסק באנשים. אדם טוב, אדם רע, והדבר שיכול להפוך את הטוב. הדת נכנסת ככוח פסיכולוגי שפועל על מצפון יחיד: אמונה שגורמת לאדם הגון לסקול את שכנו מפני שספר אמר לו.

זה אכן קורה, וראוי לומר זאת. אבל זה החלק הקטן ביותר של הנזק, ובהעמדתו במרכז ויינברג מניח לחלק הגדול יותר לעבור בלי שיוזכר.

החלק שהוא השמיט

דתות אינן נשארות בראשים של יחידים. הן בונות מוסדות. כנסיות, כהונות, מועצות של חכמים, בתי דין דתיים, סמינרים, והמפלגות הפוליטיות שצומחות מתוכם. כל דת גדולה ייצרה היררכיה, ורובן ייצרו כמה היררכיות מתחרות.

ולהיררכיות יש תכונות משלהן, שכתבתי עליהן שוב ושוב בבלוג הזה. ראוי לחזור עליהן כאן מפני שהן המחצית החסרה במשפט של ויינברג.

להיררכיה אין מצפון. יש לה אינטרסים, והאינטרסים הם של הארגון ושל האנשים הממוקמים להרוויח ממנו. היא תפעל נגד רוב חבריה שלה כשהישרדות הארגון תדרוש זאת, והיא תעשה זאת בלי שאיש בתוכה יחוש שעשה עוול. היא משקרת כשהשקר משרת אותה, והיא עושה זאת באמצעות אנשים שלא היו משקרים על דעת עצמם. האנשים שעולים בה נבררו בכל שלב על כך שהם מעמידים את המוסד ראשון. כשרואים בה סוכן, אישיותה קרובה יותר לזו של סוציופת מלזו של כל אחד מחבריה.

דבר מזה אינו ייחודי לדת. לתאגידים ולממשלות אותן התכונות. מה שייחודי לדת הוא שהיא מייצרת היררכיות כאלה כדבר שבשגרה, עוטפת אותן בסמכות הקדושה, ומוסרת לידיהן אוכלוסייה שאומנה מילדות לציית להן.

שני סוגי רע

אז יש שתי דרכים שבהן הדת מייצרת תוצאות רעות, ואין לערבב ביניהן.

הראשונה היא של ויינברג: מאמין, בכנות, עושה דבר נורא מפני שאמונתו אומרת לו. המנגנון הוא אמונה אישית. התרופה, ככל שישנה, היא טיעון, חינוך וזמן.

השנייה ארגונית: כנסייה או ממסד כמורה עושים דבר נורא מפני שעשייתו משרתת את המוסד. הסתרת התעללות כדי להגן על שמו של המוסד. התנגדות לצעד של בריאות הציבור מפני שהוא חותר תחת סמכות המוסד. גיבוי לעריץ מפני שהעריץ מגן על הפריבילגיות של המוסד. הצתת סכסוך מפני שסכסוך ממלא את הספסלים.

באף אחד מהמקרים האלה איש אינו צריך להיות אדם טוב שעושה רע. האנשים המעורבים יכולים להיות רגילים לחלוטין, והמוסד ייצר את הרע בכל זאת, מפני שזה מה שמוסדות עם אינטרסים ובלי מצפון עושים. הנוסחה של ויינברג אינה נוגעת במקרה הזה. אין יחיד שטובו נדרס. יש מכונה, והמכונה רצה.

מדוע ההבחנה חשובה

היא חשובה מפני ששני סוגי הרע דורשים תגובות שונות, וערבוב ביניהם מבזבז מאמץ.

אם אתם חושבים שהבעיה היא הבעיה של ויינברג, אתם מתווכחים על תאולוגיה. אתם מראים שהספר שגוי, שהניסים לא קרו, שהמצוות המוסריות ברבריות. זה ראוי לעשייה ואני עושה הרבה מזה. אבל זה אינו עושה כמעט דבר לסוג הרע השני, מפני שהמוסד אינו פועל על אמיתות הדוקטרינות שלו. הוא פועל על האינטרסים שלו, והוא היה מגן על האינטרסים האלה בכל דוקטרינה שהייתה נופלת לידו.

שימו לב שהכנסיות שרדו את קריסתה של כמעט כל טענה עובדתית שאי פעם טענו. הארץ נעה, המינים התפתחו, המבול לא קרה, הכתובים הוכחו כמלוקטים ונערכים בידי בני אדם. המוסדות ספגו את כל זה. כוחם מעולם לא נשען על הטענות. הוא נשען על המבנה, ולמבנה לא אכפת מה הדרשה אומרת.

אז את הרע השני צריך להילחם כבעיה מוסדית: על ידי ביטול פריבילגיות, פתיחת רשומות, התעקשות שהיררכיות דתיות ייתנו את הדין בפני אותו החוק כמו כל אחד אחר, ומעל לכול על ידי פיזור הכוח שהן מחזיקות. זו תוכנית פוליטית, לא פילוסופית, והיא אותה התוכנית שחלה על כל מוסד בלתי אחראי אחר. את הטיעון הכללי הצגתי בכוח מפוזר מוסרי יותר; הדת היא אחד היישומים הברורים ביותר שלו.

המשפט המתוקן

אילו הייתי כותב את ויינברג מחדש, זה היה משהו כזה: כדי שאדם טוב יעשה רע צריך דת; כדי שרע ייעשה בלי שאיש יצטרך להיות טוב או רע כלל, צריך מוסד, והדת היא היצרן הוותיק והאמין ביותר של מוסדות שיש לנו.

זה ארוך יותר ופחות ניתן לציטוט. זו גם הגרסה שמצביעה על הבעיה הגדולה יותר. הנזק האישי של הדת אמיתי, והוא החלק שעושה ויכוחים טובים. הנזק המאורגן הוא החלק שממלא ספרי היסטוריה, והוא לא ייעלם בטיעונים, מפני שהוא מעולם לא היה טיעון מלכתחילה.