מדוע האנושות מנותקת מן המציאות
תוכן העניינים
- הדת: הניתוק המקורי
- המוח שלנו נבנה להישרדות, לא לאמת
- השבט גובר על האמת
- אידיאולוגיות: דתות חילוניות
- המגבירים המודרניים
- היסטוריה: סיפורים שאנחנו מחליפים בידע
- מדעי החברה: תיאוריות גדולות מכדי להיבחן
- פילוסופיה: מילים על מילים
- ספרות: שום מחויבות למציאות
- קולנוע: בדיון שנראה כמו ראיה
- פרסום: שקרים מחמיאים כתעשייה
- כלכלה ושוק המניות: תחזיות בטוחות, בלי אחריות
- תזונה ובריאות: אופנות בתחפושת של מדע
- פוליטיקה: לנצח בלי לצדוק
- נחמה לפני אמת
- יוצאי הדופן: היכן שהמציאות דוחפת בחזרה
- לחזור אל הקרקע
- הצד השני
יש לנו טלסקופים שרואים את קצה היקום הנצפה, מכונות שקוראות את הגנום, וספרייה של כל הידע האנושי בכל כיס. ובכל זאת רוב האנושות מארגנת את חייה סביב דברים שאינם נכונים. זו איננה תאונה ואיננה שלב חולף. המוח האנושי לא נבנה כדי לעקוב אחר המציאות, וכמעט כל מוסד שיצרנו מחמיר את המצב.
הדת: הניתוק המקורי
הדת היא הסיבה העתיקה והגדולה ביותר. מיליארדי אנשים מאמינים באלים, בנשמות, בחטא, בגן עדן, בגיהינום ובתוכניות אלוהיות, בלי שמץ של ראיה לאף אחד מהם. אלה אינן אמונות פרטיות ובלתי מזיקות. הן קובעות מה אנשים אוכלים, עם מי מותר להם להתחתן, איך הם מתייחסים לנשים, מה ילדיהם לומדים, ואפילו אם מותר להם לסיים את חייהם.
גרוע מכך, הדת מאמנת את הרגל המחשבה שמקל על כל אשליה אחרת: שאמונה, כלומר להאמין בלי ראיות, היא מעלה. מוח שלמד מילדות שהאמיתות החשובות ביותר אינן ניתנות לערעור הוכן לקבל כל דבר שנאמר בסמכותיות מספקת.
המוח שלנו נבנה להישרדות, לא לאמת
האבולוציה לא בררה לפי דיוק. היא בררה לפי הישארות בחיים והשתלבות בקבוצה. לכן אנחנו רואים דפוסים במקום שאין כאלה, מניחים כוונה מאחורי אירועים אקראיים, זוכרים את מה שמאשר את אמונותינו ושוכחים את מה שסותר אותן, וחשים ודאות הרבה לפני שיש לנו סיבה לכך. רשרוש בעשב היה בטוח יותר לפרש כטורף מאשר כרוח. אותם אינסטינקטים מייצרים היום אסטרולוגיה, תיאוריות קונספירציה וגרביים של מזל.
השבט גובר על האמת
במשך רוב ההיסטוריה, גירוש מן הקבוצה פירושו היה מוות. לטעות בנוגע לעולם, בדרך כלל לא. לכן אנשים למדו להאמין במה שהקבוצה שלהם מאמינה. היום האינסטינקט הזה מניע את הפוליטיקה, את הלאומיות ואת הזהות. אנשים אינם מגיעים לדעותיהם בדרך של חשיבה; הם יורשים אותן מן הצד שלהם ואחר כך מגינים עליהן. עובדות שמאיימות על השבט נדחות, מוצקות ככל שיהיו.
אידיאולוגיות: דתות חילוניות
עזיבת האל אינה מחזירה אנשים אל המציאות באופן אוטומטי. המאה העשרים החליפה את הדת באידיאולוגיות שהבטיחו עתיד מושלם: קומוניזם, פשיזם, לאומיות אוטופית. היו להן כתבי קודש, נביאים, כופרים וגני עדן משלהן. הן טעו בנוגע לטבע האדם באותו אופן שבו טעו הכנסיות, והרגו עשרות מיליוני בני אדם בדרך להוכיח זאת.
המגבירים המודרניים
הטכנולוגיה הייתה אמורה לתקן את זה. במקום זאת היא האיצה את זה. הרשתות החברתיות מתגמלות זעם וודאות, לא דיוק. אלגוריתמים מאכילים כל אדם בעוד ממה שהוא כבר מאמין בו. כל אחד יכול למצוא קהילה שמאשרת כל פנטזיה, מארץ שטוחה ועד תרופות פלא. מידע כוזב נע מהר יותר מן התיקונים, ועכשיו בינה מלאכותית יכולה לייצר זיופים משכנעים כמעט בלי עלות.
היסטוריה: סיפורים שאנחנו מחליפים בידע
הבעיה בהיסטוריה איננה רק שהמנצחים כותבים אותה. היא עמוקה הרבה יותר. קחו את מלחמת וייטנאם. היא צולמה באלפי מצלמות, סוקרה במיליוני כתבות ומאמרי מערכת, ותועדה בארכיונים ממשלתיים, ורבים מעדיה עדיין בחיים. ובכל זאת, חמישים שנה אחר כך, עדיין איננו מסכימים מדוע היא פרצה, אם אפשר היה לנצח בה, או מה הייתה משמעותה. ככל שיש יותר ראיות, כך נערמות יותר פרשנויות.
עכשיו חשבו על המלחמות בין רומא לקרתגו. יש לנו קומץ מסמכים, כמעט כולם נכתבו זמן רב אחרי האירועים בידי אנשים בעלי אינטרסים משלהם, ואף לא עד חי אחד. אם איננו מסוגלים להכריע מהי האמת על וייטנאם, איזה סיכוי יש לנו עם המלחמות הפוניות? קטן מאוד. מה שאנחנו מכנים היסטוריה עתיקה הוא ברובו סיפור מלומד: נרטיב סביר שנמתח על פני כמה פיסות ראיה, ואחר כך נלמד כעובדה.
כל מפעל ההיסטוריה, המוצג כידע על העבר, מנותק בעצמו מן המציאות. במקרה הטוב הוא נותן לנו סיפורים מועילים. לעתים נדירות הוא נותן לנו אמת.
מדעי החברה: תיאוריות גדולות מכדי להיבחן
מדעי החברה מתחפשים למדע, אבל רובם אינם מדע. התיאוריות שלהם יומרניות מכדי שאפשר יהיה לבחון אותן אי פעם. פרויד הסביר את כל הנפש האנושית באמצעות תסביך אדיפוס והלא מודע. תיאוריות סוציולוגיות גדולות מסבירות את כל החברה באמצעות כוח, מבנה או תרבות. שום ניסוי לא יוכל להפריך אותן, ותיאוריה שאי אפשר להפריך איננה ידע. היא סיפור עם הערות שוליים.
בפסיכולוגיה, החלק היחיד שראוי להתייחס אליו ברצינות הוא הפסיכולוגיה הניסויית, וגם זה רק כשתוצאותיה משתחזרות. כל השאר פשוט זבל. גם לחלק הניסויי יש בעיה: במשבר השחזור, חלק גדול מן הממצאים המפורסמים נכשל כשחוקרים אחרים חזרו עליהם. אם הפינה הקפדנית ביותר של התחום מתקשה לעמוד על רגליה, לתיאוריות הגדולות שנבנו עליה אין על מה לעמוד כלל.
פילוסופיה: מילים על מילים
כמעט כל הפילוסופיה שייכת לרשימה הזאת. במשך אלפיים וחמש מאות שנה פילוסופים מתווכחים על ההוויה, על התודעה, על הרצון החופשי ועל משמעות החיים, וכמעט דבר לא הוכרע מעולם. שיטות מטפיזיות גדולות כמו של הגל או של היידגר בנויות ממילים שמתייחסות למילים אחרות, ולעולם לא לדבר שאפשר לצפות בו או למדוד אותו. העמימות שלהן נתפסת לעתים קרובות בטעות כעומק. תחום שלעולם אינו מכריע בשאלות היסוד שלו אינו מגלה אמת. הוא מייצר פרשנות.
יוצאת מן הכלל היא הפילוסופיה של המדע, ששואלת איך אנחנו יכולים באמת לדעת דברים, מה נחשב ראיה, ומתי תיאוריה ראויה שיאמינו בה. החלק הזה מחובר למציאות, מפני שכל עניינו הוא השיטה ששומרת אותנו מחוברים. חלק גדול מן השאר הוא דיבור מחוכם.
ספרות: שום מחויבות למציאות
לספרות אין שום אילוץ לעקוב אחר האופן שבו אנשים מתנהגים בפועל. סופר יכול לגרום לדמויות לחשוב, להרגיש ולפעול כפי שהסיפור צריך, ואיש אינו בודק זאת מול המציאות. אין נתונים, אין ניסויים, אין שחזור. המבחן היחיד הוא אם הקוראים מוצאים את הסיפור מרגש או משכנע, וזה איננו אותו דבר כמו נכון.
ובכל זאת אנשים מתייחסים לרומנים גדולים כאל תובנה עמוקה על טבע האדם. הם לומדים איך אהבה, מלחמה, אומץ ובגידה נראים "באמת" מסופרים שפשוט המציאו זאת. מניעים מסודרים, סופים בעלי משמעות ודמויות שמשתנות בדיוק ברגע הנכון מרגישים אמיתיים מפני שהם כתובים היטב, לא מפני שאנשים באמת מתנהגים כך. תרבות ששואבת את הבנתה על בני האדם מן הבדיון התרחקה מאוד מן המציאות.
גרוע מכך, יש מנגנון תמריצים שדוחף את הסופרים הרחק מן המציאות. ההתנהגות האנושית האמיתית עכורה, מסובכת, ולעתים קרובות אינה מחמיאה. הקוראים אינם רוצים בזה. הם רוצים סיפורים שמלטפים את האגו שלהם: הקורא מזדהה עם הגיבור, הטובים באים על שכרם, ואנשים כמותו מתגלים כעמוקים, הגונים וצודקים. סופרים שנותנים לקוראים את מה שהם רוצים מוכרים יותר ספרים. כך השוק מתגמל סופרים על החנפה לקוראיהם, כלומר על כך שהם משקרים להם, וכל שקר מחמיא מושך את הקורא עוד קצת הרחק מן המציאות.
קולנוע: בדיון שנראה כמו ראיה
הקולנוע מפעיל את אותו תמריץ בקנה מידה גדול בהרבה. סרט יכול לעלות מאות מיליוני דולרים, ועליו למצוא חן בעיני עשרות מיליוני אנשים כדי להחזיר את ההשקעה, ולכן הלחץ להחניף לקהל עצום. הגיבורים מנצחים, הנבלים ברורים, האהבה מנצחת הכול, והבעיות נפתרות בתוך שעתיים.
מה שהופך את הקולנוע למסוכן יותר מספרים הוא שהוא נראה אמיתי. פנים, קולות, מקומות, פיצוצים, כולם מוצגים באופן משכנע כל כך שהמוח מתייק אותם כמעט כזיכרונות. התמונה שיש לאנשים רבים על היסטוריה, מלחמה, פשע, בתי משפט, בתי חולים ואהבה באה בעיקר מסרטים, והם אינם שמים לב שמה שהם "יודעים" הומצא בידי תסריטאים וכוונן מול קהלי מבחן.
פרסום: שקרים מחמיאים כתעשייה
אם הספרות והקולנוע מחניפים כתוצאת לוואי של התמריץ, הפרסום עושה זאת בכוונה. מאות מיליארדי דולרים בשנה מוצאים על שכנוע אנשים שמכונית תעשה אותם חופשיים, שבושם יעשה אותם נחשקים, ושטלפון יעשה אותם יצירתיים. איש אינו מאמין לטענות כפשוטן, ובכל זאת הן עובדות, מפני שהן אינן מכוונות אל השכל. תעשייה שלמה קיימת כדי להצמיד רגשות למוצרים שאין להם שום קשר אליהם.
כלכלה ושוק המניות: תחזיות בטוחות, בלי אחריות
הכלכלה לובשת את בגדי המדע, עם משוואות ומודלים, אבל תחזיותיה נכשלות שוב ושוב. כמעט שום מוסד גדול לא חזה את משבר 2008. ובכל זאת כלכלנים ממשיכים לחזות באותו ביטחון, ואיש אינו משלם מחיר על טעותו.
שוק המניות מרחיק לכת עוד יותר. המחירים אמורים לשקף את ערכן האמיתי של החברות, אבל הם נעים לפי מצב רוח, שמועות, התנהגות עדר וסיפורים. בועות מתנפחות סביב צבעונים, מסילות ברזל, חברות דוט-קום ומניות מם, ואז מתפוצצות. צבא של אנליסטים ופרשנים מסביר כל תנועה אחרי שהתרחשה, בביטחון כאילו חזה אותה, ורוב מנהלי הקרנות המקצועיים אינם מצליחים להכות מדד פשוט לאורך זמן. זו מכונה ענקית להפיכת נרטיבים למחירים.
תזונה ובריאות: אופנות בתחפושת של מדע
מעטים התחומים שמתהפכים לעתים קרובות כל כך. השומן היה האויב, אחר כך הסוכר, אחר כך הפחמימות. ביצים היו קטלניות, ואחר כך בסדר. חלק גדול ממדע התזונה נשען על מחקרי תצפית חלשים, ותעשיית הבריאות בונה על כך תוספי תזונה, ניקוי רעלים ודיאטות פלא שכמעט אינם נבחנים כלל. אנשים מקבלים החלטות יומיומיות על גופם על סמך כותרות שייסתרו בשנה הבאה.
פוליטיקה: לנצח בלי לצדוק
בחירות מתגמלות את מי שמספר את הסיפור המושך ביותר, לא את מי שמתאר את העולם במדויק. סיסמאות גוברות על ניתוח, והבטחות נבדקות לעתים נדירות מול התוצאות. פוליטיקאי שמספר לבוחרים את האמת העכורה על פשרות ומחירים מפסיד לזה שאומר להם שהם צודקים ושמישהו אחר אשם. לדמוקרטיה, על כל מעלותיה, אין מנגנון מובנה שמתגמל דיוק.
נחמה לפני אמת
מתחת לכל זה מונחת עובדה פשוטה: המציאות לעתים קרובות אינה נעימה. אנחנו מתים. אין צדק קוסמי. ליקום לא אכפת מאיתנו. אנשים רבים מעדיפים סיפור מנחם על פני אמת קשה, וכלכלה שלמה, דתית, פוליטית ומסחרית, קיימת כדי למכור להם את הסיפורים האלה.
יוצאי הדופן: היכן שהמציאות דוחפת בחזרה
אז מה נשאר? מתמטיקה, המדעים המדויקים, הנדסה, ורפואה כשהיא נבחנת בניסויים קליניים של ממש. התחומים האלה אינם מחוברים למציאות מפני שהעוסקים בהם חכמים או ישרים יותר. הם מחוברים מפני שהמציאות דוחפת בחזרה. הוכחה מחזיקה או נכשלת. תחזית תואמת את המדידה או שאינה תואמת. גשר עומד או קורס. תרופה מנצחת את הפלצבו או נכשלת בניסוי.
זה כל הלקח של הרשימה הזאת. בני אדם נסחפים מן המציאות בכל פעם ששום דבר אינו עוצר אותם, והם נשארים מחוברים רק היכן שמבחן קשה וחסר פניות מכריח אותם. כל תחום שאין בו מבחן כזה, יוקרתי ככל שיהיה, מגיע בסופו של דבר לייצור סיפורים.
לחזור אל הקרקע
הדרך חזרה אינה מסובכת, רק קשה. דרשו ראיות. שנו את דעתכם כשהראיות משתנות. התייחסו לוודאות בחשדנות, ובמיוחד לוודאות שלכם. למדו ילדים איך לחשוב, לא במה להאמין. המדע, על כל פגמיו, נותר השיטה היחידה שהאנושות מצאה שמתקנת את טעויותיה באופן עקבי. כל השאר הוא משאלת לב.
הצד השני
לא כולם יקבלו את התמונה הזאת. מגיני הדת טוענים שהאמונה נותנת לאנשים משמעות, קהילה ומבנה מוסרי שהחברה החילונית מתקשה להחליף, ושמדענים גדולים רבים היו מאמינים. יש פסיכולוגים הטוענים שכמה אשליות חיוביות, כמו אופטימיות מתונה, דווקא עוזרות לאנשים לתפקד. אחרים מציינים שהאנושות מעולם לא הייתה מיודעת יותר: האוריינות, תוחלת החיים והידע המדעי נמצאים בשיא היסטורי, מה שמרמז שאנחנו מחוברים למציאות יותר מאי פעם, רק לא באופן שווה.