כל דילמה רגולטורית היא בעצם דילמה של אמון

יש משפחה של שאלות כלכליות שלעולם אינה מוכרעת, ואני רוצה לטעון שהיא אינה מוכרעת מסיבה שאין לה דבר עם כלכלה.

המשפחה נראית כך. אנחנו רוצים שחברות לא יזהמו, ואיננו רוצים למנוע מהן לעשות עסקים. אנחנו רוצים דיווחים כנים לבורסה, ואיננו רוצים שחברות יטבעו בניירת. אנחנו רוצים שהממשלה תוכל לפרק מונופול, ואנחנו מפחדים מממשלה שיכולה לפרק כל מה שהיא רוצה. בכל מקרה יש איזון שצריך למצוא, כולם מסכימים שיש איזון, והאיזון לעולם אינו נמצא. הוויכוח נמשך עשרות שנים ואינו נוחת בשום מקום.

האיזון אינו הבעיה

כלכלנים מתייחסים לאלה כבעיות אופטימיזציה: מצאו את רמת הפיקוח שממקסמת פונקציית רווחה כלשהי. המסגור הזה בסדר עד כמה שהוא מגיע, והוא אינו מסביר דבר על כך שאיננו מסוגלים להסכים.

הביטו במה שהמחלוקת עוסקת בו בפועל. איש אינו חושב שזיהום צריך להיות בלתי מוגבל. איש אינו חושב שהוא צריך להיות אפס במחיר סגירת כל מפעל. העדפת הציבור, אילו יכולתם לשאול אותו, נמצאת אי שם באמצע ואינה קשה במיוחד למיקום.

מה שאין לציבור הוא כל ביטחון שהגוף שמפקח מכוון לאמצע הזה. זהו כל הסכסוך. איננו מתווכחים על מיקום האיזון. אנחנו מתווכחים על השאלה אם למסור את הידית למוסד שאנחנו חושדים שימשוך בה בשביל מישהו אחר.

המשפחה השנייה עושה את זה גלוי

יש קבוצה שנייה של דילמות שבהן בעיית האמון אינה מוסתרת כלל.

כסף אלקטרוני היה שם קץ לגניבות ברחוב, ואנחנו מהססים, מפני שחברה שאינה יכולה לשאת מזומן תלויה לחלוטין בבנקים ובממשלה שלה, ואיננו בוטחים באף אחד מהם. פרוטקציוניזם הוא תיקון קצר טווח ואנחנו יודעים זאת, ועדיין אנחנו רוצים בו לעיתים, ועדיין איננו יכולים להתיר אותו, מפני שהממשלה שתיישם אותו מושפעת מהתעשייה שעומדת הכי קרוב אליה ותסיים בהגנה על ענף אבוד בכספי כולם. אנחנו יודעים שהממשלה אינה יעילה והיינו רוצים שהמגזר הפרטי יעשה יותר, ויש רשימה של דברים (בתי ספר, בתי סוהר, משטרה) שלא נמסור למגזר הפרטי מסיבות ברורות באותה מידה, ולכן אנחנו נותנים אותם לממשלה בחוסר רצון ומתלוננים על התוצאה. אנחנו יודעים שהאיזון בין עובדים למנהלים עדין, ואיננו בוטחים במדינה שתחזיק בו, והראיה היא שאנחנו כותבים זכויות עובדים בחוקות ובאמנות, כאילו כדי להרחיקן מהישג ידו של מי שמכהן.

לכל אלה אותה צורה. יש משהו שאנחנו רוצים שייעשה. יש גוף שיכול לעשותו. ואנחנו מונעים את הכוח מפני שאנחנו צופים שינוצל לרעה, ואז חיים עם הבעיה במקום זאת.

למה ייצוג אינו יכול לתקן את זה

התשובה הטבעית היא: בחרו אנשים טובים יותר. אבל חוסר האמון אינו מכוון לאנשים מסוימים. הוא מכוון למבנה, והמבנה מרוויח אותו ביושר.

ממשלה ייצוגית היא כמה מאות אנשים, שכמה אלפים נוספים לוחצים עליהם, ושהקריירה שלהם תלויה בתעשיות שהם אמורים לפקח עליהן. יהיו כוונותיהם אשר יהיו, הם יושבים בעמדה שבה הלחץ מופעל. הציבור אינו פרנואידי כשהוא מסרב לתת לעמדה הזו יותר כוח; הוא קורא את התמריצים נכון. והתוצאה היא שפיקוח רב שהיינו בוחרים בו במשותף לעולם אינו קורה, לא מפני שאנחנו מתנגדים לו, אלא מפני שאיננו מוצאים איש שהיינו מרשים לו לעשותו.

זהו מחיר ממשי ולעיתים רחוקות הוא נספר. כל איזון שלא נמצא הוא החלטה שנעשית כברירת מחדל, וברירת המחדל היא בדרך כלל מה שהצד המעוניין רצה.

מה החלטה ישירה משנה

הנה החיבור לדמוקרטיה ישירה, ואינו החיבור הרגיל על הגינות.

אם הגוף שמחליט כמה פיקוח להפעיל הוא הציבור עצמו, בעיית האמון מתמוססת ברובה, מפני שאין במי לחשוד. אי אפשר לשבות ציבור בוחרים כמו ששובים רגולטור. השדלנות אינה הופכת כנה; היא הופכת חסרת תוחלת, מפני שאין קבוצה קטנה שקנייתה מספקת את התוצאה.

זה אינו עושה את הציבור חכם בנוגע לספי זיהום או לתקני חשבונאות. הוא יטעה בפרטים טכניים, והוא צריך להאציל אותם. אבל הוא יכול לקבוע את הכיוון ואת הרמה, שהם הדבר שכיום אנחנו מסרבים להניח למישהו לקבוע. ברגע שהכיוון נקבע על ידי גוף שאי אפשר לקנות, ההאצלה הטכנית הופכת בטוחה באופן שאינה כיום, מפני שהנציג מבצע החלטה ציבורית ולא מנהל משא ומתן פרטי.

הדילמות אינן על כמה לפקח. הן על מי היינו בוטחים בו שיחליט. שנו את המי, ורובן חדלות להיות דילמות.