תפסיקו להתווכח על אלוהים
תוכן העניינים
כל כמה חודשים מוכרז עוד עימות פומבי: מדען מול תאולוג, אתאיסט מול אפולוגט, אולם מלא, סרטון ארוך ברשת. אנשים חושבים מגיעים בתקווה שהתבונה תנצח. לדעתי האירוע עצמו הוא הבעיה. ויכוח על השאלה אם אלוהים קיים מזיק, ומי שרוצה לראות את הדת דועכת צריך להפסיק לנהל אותו.
הוויכוח הוא הוויתור
כשאתם מסכימים להתווכח על שאלה, אתם אומרים שהיא פתוחה, משהו שמבוגרים סבירים יכולים לחלוק עליו. זה הוויתור, והוא נעשה עוד לפני שמישהו פתח את הפה.
אנחנו לא עורכים עימותים על השאלה אם סנטה קלאוס קיים. אף אחד לא שוכר אולם כדי להתווכח על תור. זה לא משום שאי אפשר למצוא טיעונים בעד תור. אדם פיקח יכול להרכיב כמה. אנחנו לא עושים את זה כי כל העניין היה ילדותי, והתייחסות רצינית אליו הייתה הופכת את המשתתפים למגוחכים.
אותו דבר נכון לגבי ישו, לגבי יהוה ולגבי אללה. הדבר היחיד שמבדיל אותם מתור הוא כמה אנשים מאמינים בהם היום. פופולריות אינה ראיה. קהל גדול לא הופך אגדה לשאלה פילוסופית.
לכן בכל פעם שרציונליסט עולה לבמה הזאת, הוא משאיל לצד השני את האמינות שלו. המאמין יוצא עם מסר: אנשים רציניים מתייחסים לזה ברצינות. גם אם האתאיסט "מנצח" בנקודות, הדת מנצחת במעמד.
טיעונים לא משנים דעות
פורמט הוויכוח נשען על הנחה אחת: הציגו טיעונים טובים מספיק ואנשים יעדכנו את אמונותיהם. ההנחה הזאת שגויה.
אנשים אינם לוגיים. הם חיות רגשיות וחברתיות. אף אחד לא מאמין באלוהים כי סילוגיזם שכנע אותו, ואף אחד לא יפסיק להאמין בגלל סילוגיזם. אמונה נספגת מההורים, מהקהילה ומהזהות. היא מוחזקת במקומה על ידי שייכות, נחמה ופחד. ההיגיון לא נוגע באף אחד מאלה.
אפשר לראות את זה בוויכוחים עצמם. אחרי עשרות שנים שלהם, כמה מאמינים יצאו מהאולם אחרי ששינו את דעתם? כל צד מריע לאלוף שלו והולך הביתה בטוח בעצמו יותר מקודם. הטיעונים שהמאמין מביא לבמה באו אחרי האמונה, כביצורים, לא כיסודות שלה.
מה שעובד באמת: יחס חברתי
אם טיעונים לא מזיזים אנשים, מה כן? אותו דבר שמזיז אותם בכל דבר אחר: אותות חברתיים. מה שאנשים מכובדים מתייחסים אליו כנורמלי, ומה שהם מתייחסים אליו כמביך.
אמונות שורדות כשהן מכובדות. הן דועכות כשנעשה קצת מביך להודות בהן. אסטרולוגיה, ריפוי באמונה, אמונה במכשפות: אף אחת מהן לא נעלמה כי מישהו ניצח בעימות רשמי. הן עברו מהזרם המרכזי לשוליים כשאנשים משכילים הפסיקו להתייחס אליהן כראויות לדיון.
המשמעות היא שהיחס הנכון לאמונה דתית הוא ביטול, סוג של סנוביות אינטלקטואלית גלויה. לא מעורבות, לא כבוד זהיר, ולא "בואו נשמע את שני הצדדים".
זה נכון גם פנים אל פנים
זה לא נוגע רק לבמות פומביות. זה חשוב יותר מכול בחיי היומיום.
כשמישהו אומר לי שהוא מאמין באלוהים, לפחות במובן האברהמי, אני לא צריך להגיב בעניין מנומס כאילו אמר לי משהו עמוק. וגם לא לפתוח בטיעון נגדי, כי זה רק מעלה מחדש את הוויכוח בקטן. התגובה הכנה היא זו שהייתי נותן למבוגר שסיפר לי שהוא מאמין בסנטה קלאוס: חוסר כבוד גלוי לאמונה.
זה לא עניין של אכזריות כלפי האדם. זה עניין של סירוב להעמיד פנים. כבוד אוטומטי לאמונה הוא ההרגל ששומר על הדת מוגנת חברתית, וכל הנהון מנומס מחזק אותו. שלילת הכבוד הזה שולחת אות שאנשים באמת מבינים, כי הוא מגיע אליהם ברובד הרגשי והחברתי שבו אמונות באמת חיות. הזכות להחזיק באמונה מעולם לא הייתה זכות שיכבדו אותה.
תשובות להתנגדויות
"אבל ויכוחים כבר עבדו בעבר." היו להם שלושת אלפים שנה להוכיח את זה. פילוסופים, תאולוגים וספקנים מתווכחים על אלוהים מאז העת העתיקה, והדת עדיין כאן. אסטרטגיה שלא הניבה תוצאות בשלושה אלפי שנים לא ראויה לסיבוב נוסף.
"הוויכוחים לא נועדו למאמין שעל הבמה, הם נועדו למתלבטים שבקהל." גם המתלבטים הם בני אדם, וגם הם לא מחליטים לפי ההיגיון. הם הולכים לפי מי שנראה בטוח בעצמו, מי שנראה מכובד, ולאיזה צד הם היו מעדיפים להשתייך. ויכוח שמתייחס לאלוהים כשאלה רצינית אומר להם בדיוק את מה שהם לא צריכים לשמוע: שזו שאלה רצינית.
"בוז רק גורם למאמינים להתבצר." בטווח הקצר, כן. אף אחד לא מוותר על אמונה ברגע שלועגים לה. אבל אמונות לא מוכרעות ברגע. לאורך שנים, כשמאמינים מסתכלים סביבם ורואים שהאנשים הנבונים שהם מעריצים לא מכבדים את האמונות האלה, הקרקע זזה. להיות לא מתואם עם האנשים שאתה מעריך הוא לחץ שאף טיעון לא משתווה אליו. כך אמונה משתנה בטווח הארוך. לכפירה גסה ופומבית יש היסטוריה של ריסון הדתות, לא של הקשחתן.
השורה התחתונה
אם המטרה היא עולם שהדת מעכבת פחות, האסטרטגיה ברורה. תפסיקו לתת לה במה. תפסיקו להתייחס אליה כעמדה אינטלקטואלית רצינית. התייחסו אליה כמו שאנחנו כבר מתייחסים לכל מיתוס אחר שגדלנו ממנו.
אנחנו לא מתווכחים על אמונות ילדותיות. אנחנו גדלים מהן, ועוזרים לאחרים לעשות אותו דבר בכך שאנחנו מראים שכבר גדלנו.