מנווטים או נסחפים: החשבון
לפני כמה שנים שאלתי האם האנושות מנווטת או נסחפת: על הקו שבין שליטה מודעת מלאה בעתידנו לבין היעדר שליטה, היכן אנחנו? שרטטתי שלושה תחומים, הכלכלה, הממשל וכיוון ההיסטוריה, וניחשתי דפוס: החלפנו את היכולת לנווט בביטחון מפני ניווט רע, החלטה הגיונית אחת בכל פעם, ואיש מעולם לא סיכם את החשבון.
הודיתי גם שהעבודה האמיתית היא החשבון שלא עשיתי. הנה הוא, לשישה תחומים נוספים. השאלה לגבי כל אחד מהם זהה: האם זה מגדיל או מקטין את היכולת המשותפת שלנו להחליט משהו ואז לעשות אותו?
משפט
המשפט נראה כמו ההגה עצמו. כך חברה אומרת לעצמה מה לעשות. בפועל הוא מתנהג יותר כמו משקע. חוקים נערמים ומבוטלים לעתים נדירות. בתי משפט כפופים לבתי המשפט שקדמו להם. חוקות נעשות קשות לשינוי בכוונה, ושופטים יכולים לפסול את מה שהרוב החליט זה עתה. כל אחת מן התכונות האלה מגינה על מישהו מפני עוול שבאמת קרה.
התוצאה היא שכל דור יורש יותר כללים שלא כתב ושאינו יכול להסיר בקלות. המשפט הוא מנגנון חד כיווני: קל להוסיף, קשה לגרוע.
פסק הדין: פחות ניווט. העבר מחזיק בחלק הולך וגדל של ההגה.
מימון המדע
איש אינו מחליט מה האנושות צריכה לגלות בשלב הבא. הכסף הולך לאלפי פרויקטים נפרדים, שנבחרים בידי ועדות של מדענים השופטים זה את הצעותיו של זה. זה מכוון, וברובו נכון, שהרי איש אינו יודע היכן נמצאת התגלית הבאה.
כדאי להביט ביוצאי הדופן. פרויקט מנהטן, תוכנית אפולו והמרוץ לחיסון לקורונה מראים שאפשר לכוון את המדע, ומהר, כשממשלה מכריזה על מצב חירום ומשלמת עליו. אנחנו יודעים לנווט כאן. אנחנו עושים זאת רק כשאנחנו מפוחדים.
פסק הדין: סחיפה כברירת מחדל, ניווט כיוצא מן הכלל.
תקשורת
כדי להחליט משהו יחד, חברה צריכה קודם כול להביט באותו דבר באותו זמן. במשך כמה עשורים היא יכלה. קומץ עיתונים וגופי שידור קבעו סדר יום משותף. הם עשו זאת רע ועם הטיות רבות, אבל הוא היה משותף.
זה נגמר. תשומת הלב מחולקת היום בידי הזנות שנבנו כדי שכל אדם ימשיך לגלול, ומה שכל אדם רואה שונה. שום עורך אינו בוחר את סדר היום, ולאלגוריתם אין דעה על מה חשוב. הוא נבנה כדי להחזיק תשומת לב, וזה כל מה שהוא עושה.
פסק הדין: הרבה פחות ניווט, והירידה החדה ביותר מבין השישה.
חינוך
החינוך הוא המקרה החריג. כאן המדינה באמת מנווטת: בית הספר הוא חובה, ומישהו כותב את תוכנית הלימודים. אם יש מקום אחד שבו אנחנו מחליטים איך ייראה הדור הבא, זה המקום.
ובכל זאת הכיתה, מערכת השעות, המקצועות והבחינות הם באופן מובהק אלה של המאה התשע עשרה. תוכניות לימודים משתנות בדרך של הוספה, לא של חשיבה מחדש. כל בעל עניין יכול לחסום שינוי, ואיש אינו יכול לכפות שינוי.
פסק הדין: יש הגה, ואיש אינו מסובב אותו.
מבנה התאגיד
התאגיד הוא מכונת הניווט הטובה ביותר שבנינו. הוא קובע יעד, מקצה אנשים, מודד תוצאות ומתקן את המסלול. בתוך החברה אין שום דבר שדומה לנוצה ברוח.
אבל הביטו מי בוחר את היעד. הבעלות מפוזרת בין מיליוני בעלי מניות, שרובם מחזיקים בחברה דרך קרן ואינם יודעים שהם בעליה. המנהלים נותנים דין וחשבון על מספר אחד. כך הארגונים המוכשרים ביותר עלי אדמות מכוונים, מעצם תכנונם, אל מטרה ששום אדם לא בחר, ואינם חופשיים לכוון אל שום דבר אחר.
פסק הדין: ניווט מעולה בקטן, סחיפה בגדול.
מוסדות בינלאומיים
הבעיות הגדולות ביותר שלנו הן בגודל של כוכב הלכת. ההחלטות שלנו הן בגודל של מדינה. בין המדינות יש אמנות שמחייבות רק את מי שחתם עליהן, מועצת ביטחון שבה כל אחת מחמש חברות יכולה להטיל וטו על כל דבר, וכמעט שום אכיפה.
שוב, יוצאי הדופן מלמדים יותר מכול. האבעבועות השחורות הוכחדו במבצע עולמי מתואם. פרוטוקול מונטריאול הביא להוצאה הדרגתית מן השימוש של הכימיקלים שהורסים את שכבת האוזון. שתי הבעיות היו צרות, מדידות, פתירות מבחינה טכנית, ועם מפסידים מעטים.
פסק הדין: כמעט שום ניווט, עם שתי הצלחות מאלפות.
הסיכום
הוסיפו את אלה לשלושת הראשונים והדפוס מחזיק, עם דיוק אחד שלא ראיתי קודם.
העניין איננו שאיננו מסוגלים לנווט. אנחנו מנווטים היטב בשלושה מצבים: בתוך ארגון יחיד עם יעד יחיד, במצב חירום מוכרז, ובבעיה טכנית צרה שבה התיקון ברור ומעטים מפסידים. מה שאיננו מסוגלים לעשות הוא לנווט בבעיות איטיות, מפוזרות ושזורות בערכים. אלה במקרה הבעיות החשובות ביותר.
כלומר העסקה שניחשתי אמיתית, ויש לה צורה. שמרנו על היכולת לנווט בקטן וויתרנו עליה בגדול. החלקים חותרים במרץ, כל אחד בכיוון שלו, והשלם כולו צף.
לא הייתי מבטל את העסקאות. הפרדת רשויות, בתי משפט עצמאיים ושווקים חופשיים היו תשובות לזוועות אמיתיות. מה שחסר קטן יותר: מישהו שתפקידו הוא הסך הכול. שום מוסד אינו שואל, לגבי כל אמצעי הגנה חדש, כמה יכולת פעולה נותרה לנו. התחלה צנועה תהיה חוקים שפוקעים אלא אם חודשו, ודרך מוסכמת ושקולה להכריז על בעיה איטית כמצב חירום לפני שהיא הופכת לבעיה מהירה.
הצד השני
ההתנגדות החזקה ביותר היא שהסחיפה היא כל העניין. פרידריך האייק טען ששום מוח מרכזי אינו יכול להחזיק את הידע שמפוזר בחברה שלמה, ולכן מערכות שאיש אינו מנווט יתפקדו טוב יותר ממערכות שמישהו מנווט. המאה העשרים מספקת תמיכה: החברות שניווטו בכוח הרב ביותר, ברית המועצות וסין של מאו, ניווטו אל הרעב. בינתיים העולם הנסחף נעשה עשיר, בריא וארוך חיים יותר מכל עולם מתוכנן. ייתכן שמה שנראה כמו ציפה הוא מספר עצום של תיקונים קטנים, ושזה סוג הניווט היחיד שציוויליזציה מורכבת יכולה לשרוד. תשובתי היא שזה מגן על הסחיפה בבעיות שאפשר לפתור חלק אחר חלק, ואינו אומר דבר על אלה שאי אפשר.