תוכנת הבסיס הופכת לאקדמיה, והתאגידים לא שמו לב

משהו קורה לשכבות התחתונות של התוכנה, והחברות שמוכרות תוכנה לא הבינו אותו, ואני חושב שהסיבה שלא הבינו היא מבנית ולא עניין של תשומת לב. השכבות התחתונות הופכות לאקדמיה.

מה האקדמיה עושה עם ידע

חשבו על האופן שבו ידע עובד באוניברסיטה. תוצאה מתפרסמת. כל אחד רשאי לקרוא אותה, לבדוק אותה, לצטט אותה ולבנות עליה את התוצאה הבאה. איש אינו משלם על המשפט המתמטי. האנשים שהפיקו אותו מקבלים שכר, אבל לא לפי שימוש, והדבר עצמו הוא נחלת הכלל. ההתקדמות בתחום נמדדת לפי כמה נבנה על גבי כמה, וכל ההסדר עובד מפני שעלות ההעתקה של תוצאה היא אפס וערכה של תוצאה עולה עם מספר האנשים שמשתמשים בה.

עכשיו הביטו בליבה של מערכת הפעלה, במהדר, במנוע של בסיס נתונים, בשרת ווב, בספרייה קריפטוגרפית. כל אחד מאלה מפותח היום בדיוק באופן הזה. הקוד מתפרסם. כל אחד רשאי לקרוא אותו, לבדוק אותו, לפצל אותו ולבנות עליו. התורמים מקבלים שכר ממעסיקים, מאוניברסיטאות או מאף אחד, אבל לעולם לא לפי עותק. המוניטין זורם אל האנשים שעל עבודתם נבנה. רשימת התפוצה היא כתב העת והתיקון הוא המאמר.

תחתית ערימת התוכנה אימצה את האפיסטמולוגיה ואת הכלכלה של מדע. לא בהחלטה של איש. זה קרה מפני שלחומר יש אותן תכונות שיש לידע: עלות שולית אפס, ערך שעולה עם ההתפשטות, ונכונות שרק עיניים רבות ובלתי תלויות יכולות לקבוע.

מדוע זה קרה לתחתית קודם

תוכנת בסיס היא תשתית. כולם צריכים את אותה ליבה, את אותה ערימת TCP, את אותו מהדר. אין יתרון תחרותי בהחזקת גרסה שונה במעט; יש רק עלות. ולכן הדבר הרציונלי לכל משתתף, כולל כל תאגיד, הוא לשתף את הבסיס ולהתחרות מעליו.

זה בדיוק ההיגיון של מחקר בסיסי. איש אינו מתחרה על גרסה פרטית של התרמודינמיקה. משתפים את הפיזיקה ומתחרים על המנוע.

השכבה המשותפת ממשיכה לעלות. זה התחיל במהדר ובליבה, עבר לשרת הווב ולבסיס הנתונים, ועובר עכשיו למסגרות, למערכות בנייה ולפלטפורמות שלמות. בכל שנה עוד קצת ממה שהיה מוצר הופך לתוצאה משותפת שמוצר נבנה עליה.

הנקודה העיוורת של התאגידים

הנה החלק שאני מוצא מעניין באמת, והוא הסיבה לפוסט.

תאגידי תוכנה גדולים הראו אי-יכולת מרשימה לחשוב בצורה מופשטת על מה שהם מוכרים. שאלו אחד מהם מהו המוצר שלו והוא ינקוב בשם של פיסת תוכנה: מערכת ההפעלה הזאת, חבילת המשרד ההיא, בסיס הנתונים הזה. הוא מוכר עותקים. החשבונאות שלו, המחלקה המשפטית שלו, הרישוי שלו, אנשי המכירות שלו ותחושת העצמי שלו מאורגנים כולם סביב העותק.

אבל העותק הוא הדבר האחד שהופך לחסר ערך. מה שיש לו ערך הוא הדבר שהתאגיד אינו יכול לראות מפני שאינו שם עצם במחירון: היכולת להריץ, לשלב, לתמוך, להרחיב ולערוב. אלה שירותים סביב גוף ידע משותף, וזה מה שבית חולים אוניברסיטאי מוכר סביב גוף משותף של רפואה.

תאגיד שיכול לחשוב רק במונחים של יחידות שנשלחו אינו יכול להבחין בשוק שבו היחידה חינם. הוא רואה בתוכנה החופשית גניבה או אופנה חולפת, מפני שבאונטולוגיה שלו דבר בלי מחיר הוא דבר בלי ערך. ואז הוא צופה במתחרה שמעולם לא מכר עותק של דבר הופך לחברה החשובה ביותר בתעשייה, ואינו מבין מה קרה.

אי-היכולת אינה טיפשות. זהו אותו אפקט שתיארתי במקום אחר על האופן שבו ארגונים בוררים את האנשים שמנהלים אותם: האנשים שעלו לצמרת של חברה שמוכרת עותקים הם האנשים שהיו הטובים ביותר במכירת עותקים. חשיבה מופשטת על מהי החברה באמת לא הייתה מה שקידם מישהו.

מה נובע מזה

אם האנלוגיה מחזיקה, נובעות ממנה כמה תחזיות, והן ניתנות לבדיקה.

השכבה המשותפת ממשיכה לעלות ואינה נסוגה לעולם. איש אינו מפריט מחדש תוצאה משנכנסה לנחלת הכלל, מאותה סיבה שאיש אינו מפריט מחדש משפט מתמטי.

הכסף עובר לשירותים, לשילוב, לחומרה ולשכבות שמעל נחלת הכלל, והחברות ששורדות הן אלה שמפסיקות לשאול מה הן שולחות ומתחילות לשאול מה הן יודעות לעשות.

והתרבות של השכבות התחתונות מתחילה להיראות יותר כמו קהילת מחקר מאשר כמו ענף מסחרי: ביקורת עמיתים, ציטוט, מוניטין, מחלוקות שמוכרעות בפומבי, וזלזול מסוים במחלקת השיווק. כל מי שקרא רשימת תפוצה של ליבת לינוקס כבר יודע שהחלק הזה נכון.

פני התעשייה משתנים, והשינוי אינו שהתוכנה נעשתה זולה יותר. השינוי הוא שתחתית הערימה חדלה להיות תעשייה בכלל והפכה לדיסציפלינה.