הזכות החשובה ביותר שהדת לוקחת מכם

כשחילונים מדברים על כפייה דתית, הם מתכוונים בדרך כלל לדברים הברורים: מי יכול להתחתן עם מי, מה פתוח בשבת, מי שולט בקבורה. אבל הכפייה הדתית העמוקה ביותר שמוטלת על מי שאינו מאמין היא, לדעתי, כזו שרוב האנשים כלל אינם שמים לב אליה: הרעיון שחייכם אינם שלכם לסיים.

מאין הרעיון בא

האמונה שאדם אינו רשאי לבחור במותו לא באה משום מקום. היא באה כמעט כולה מן הדת. ביהדות, בנצרות ובאסלאם החיים שייכים לאלוהים. אתם מחזיקים בהם בהשאלה, ולסיים אותם בעצמכם הוא חטא, ובכמה מסורות אחד החמורים שבחטאים. במשך מאות שנים נשללה ממתאבדים קבורה ראויה, רכושם הוחרם, והנותרים אחריהם נענשו על "פשעו" של המת.

רוב האכזריות הזאת חלפה מן העולם. הרעיון שביסודה לא חלף. הוא שורד בחוקים האוסרים לסייע למוות, באופן שבו מערכות רפואיות מתייחסות לרצונו של אדם בגיר וכשיר למות כאל תסמין שיש לנהל ולא כאל החלטה שיש לכבד, ובשיח הציבורי, שבו ההנחה שיש לשמר את החיים בכל מחיר כמעט אינה מוטלת בספק בקול רם.

בואו נדבר גלויות

למזלנו, בחיים האמיתיים אין אלוהים ואין חטא. איש לא השאיל לכם את חייכם, ואיש אינו מחכה לגבות אותם בחזרה לפי לוח הזמנים שלו. חייכם שייכים לכם, למי שחי אותם. לא לאל, לא לרבנות ולא לכנסייה, לא לשכנים ולא למדינה.

ברגע שמוציאים את אלוהים מן התמונה, הטיעון הדתי קורס. מה שנשאר הוא אוסף של כללים שנכתבו למאמינים ונאכפים על כולם.

להחזיק בזכות אין פירושו לממש אותה

אבהיר מה אינני אומר. אינני בעד התאבדות. הייתי מפציר כמעט בכל אדם, ובמיוחד במי שאינו חולה במחלה קשה, שלא לעשות זאת. רוב הייאוש חולף, ורוב מי ששרדו משבר שמחים שכך קרה.

אבל לרצות שאנשים לא יעשו דבר מה שונה מלשלול מהם את הזכות לעשות אותו. אנחנו מגינים על חופש הביטוי גם כשמדובר בדעות שאנחנו מתעבים. אנחנו מניחים למבוגרים לעשן, לשתות, לטפס על הרים ולקבל החלטות כספיות איומות. אנחנו עושים זאת מפני שחברה חופשית מתייחסת אל בגירים כשירים כאל הבעלים של חייהם, על טעויותיהם. ההחלטה הסופית על חייו של אדם אינה צריכה להיות יוצאת מן הכלל.

הדבר חשוב ביותר בסוף החיים. אם בריאותי תקרוס אי פעם באופן קשה, הייתי רוצה שהאפשרות הזאת תהיה ממשית, חוקית ומכובדת, ולא משהו שעליי להתחנן עליו.

אמצעי הגנה, לא שומרי סף

אינני מתנגד להליך. רופא או ועדה שמאשרים שהאדם בגיר וכשיר, פועל מרצונו החופשי ואינו נתון במשבר חולף, זה סביר. מה שאני מתנגד לו הוא הליך שחוקר, ששופט אם הסיבות שלכם טובות דיין, או שכופה בשקט ערכים של מישהו אחר על ההחלטה שלכם. אמצעי הגנה מגן על בחירתו של האדם. שומר סף מחליף אותה.

הצד השני

יש גם התנגדויות חילוניות רציניות, והן ראויות לתשובה. רבים מן הרוצים למות שרויים בדיכאון שאפשר לטפל בו, והרצון חולף לעתים קרובות. מבקרים חוששים שקשישים, אנשים עם מוגבלות או עניים עלולים לחוש לחץ להפסיק להיות "נטל". ארגוני רופאים טוענים שסיוע למטופלים למות משנה את טבעה של הרפואה. ויש המצביעים על מקומות כמו קנדה והולנד, שבהם הזכאות התרחבה בהתמדה, כעל ראיה למדרון חלקלק. תשובתי היא שאלה טיעונים בעד אמצעי הגנה טובים, לא בעד השארת איסור דתי על כנו. הם עדיין טיעונים שראוי להתייחס אליהם ברצינות.


הפוסט הזה עוסק בזכות שקולה, לא ברגע של ייאוש. אם קשה לכם או שאתם חושבים לשים קץ לחייכם, אנא דברו עם מישהו עכשיו. בישראל אפשר להתקשר לער"ן בטלפון 1201, בכל שעה, ביום ובלילה.