הטאבו בן 3,000 השנים: הדת כתקינות הפוליטית המקורית
בוויכוחים התרבותיים של ימינו, מעט טענות מושמעות בקול רם ובעקביות כזו מצד הימין הפוליטי כמו הטענה נגד מכת "התקינות הפוליטית". פתחו את התקשורת השמרנית או הקשיבו לעצרות של הימין, ותשמעו הגנות נלהבות על חופש ביטוי בלתי מוגבל, מתקפות חריפות על "תרבות הביטול", ואזהרות קודרות שנורמות הלשון הפרוגרסיביות מובילות אותנו היישר אל דיסטופיה אורווליאנית. לפי הנרטיב הזה, התקינות הפוליטית היא המצאה חדשה של השמאל המודרני — משטר חסר תקדים של שיטור דיבור שנועד לכפות אחידות אידאולוגית ולהשתיק מחלוקת.
אבל הטענה הזו נשענת על שכחה היסטורית עמוקה. תקינות פוליטית — במובנה הבסיסי: אכיפה של טאבו לשוני, של גילויי חסידות חברתיים מחייבים ושל עונשים כבדים על מי שמערער על האורתודוקסיה — איננה תוצר לוואי מודרני של פקולטות באוניברסיטאות או של זעם ברשתות החברתיות. היא הייתה ועודנה הצאצא הישיר של הדוגמה הדתית הממוסדת. במשך יותר משלושה אלפי שנים פעלה הדת המאורגנת כמערכת השליטה בדיבור המקיפה, החודרנית והאכזרית ביותר בתולדות האנושות.
הארכיטקטורה של התקינות העתיקה
כדי להבין מדוע הדת היא אב הטיפוס של התקינות הפוליטית, די להתבונן באופן שבו פועלים קודים של דיבור. בבסיסו, כל משטר של תקינות קובע שלושה דברים: מערכת של הנחות מקודשות שאסור לערער עליהן, אוצר מילים מאושר לביטוי פומבי, ותוצאות חברתיות או משפטיות עונשיות לכל מי שחוצה את הגבולות האלה.
הרבה לפני שמישהו התווכח על כינויי גוף, על מיקרו-אגרסיות או על התחייבויות תאגידיות לגיוון, הממסד הדתי שכלל את המנגנון הזה. בין הדרישות הראשונות של עשרת הדיברות — עוד לפני האיסורים על רצח ועל גניבה — עומדת שליטה בדיבור: "לא תישא את שם ה' אלוהיך לשווא". קודקסים משפטיים מהעת העתיקה ומימי הביניים באירופה, במזרח הקרוב ומעבר להם התייחסו לחילול השם, לכפירה ולהמרת הדת לא כאל טעויות מחשבה פרטיות בלבד, אלא כאל פשעים שדינם מוות נגד הסדר הציבורי.
סוקרטס נידון לשתות רוש באתונה העתיקה באישומים שכללו את אי-ההכרה באלים שבהם הכירה העיר. ג'ורדנו ברונו הועלה על המוקד בשנת 1600 בשל כפירה תאולוגית והשערות אסטרונומיות. גלילאו גליליי הושם במעצר בית לצמיתות משום שהעז לומר אמיתות אסטרונומיות שהתנגשו בפרשנות הכנסייה לכתובים. במשך מאות שנים, הבעת ספק בזכות האלוהית של מלכים, בפריבילגיות של אנשי הדת או בקריאה המילולית של הכתובים פירושה היה נידוי חברתי, עינויים, מאסר או מוות. הדת המציאה את שמירת הסף האידאולוגית; העולם המודרני רק חילן את הדחף.
האבסולוטיזם הסלקטיבי של הימין
כאן טמונה הצביעות המרכזית של התנועה השמרנית המודרנית. בעודו מציג את עצמו כמבצר האחרון של חופש הביטוי המוחלט מול האורתודוקסיה השמאלית, הימין מגן בעקביות על קודי דיבור נוקשים משלו, משכפל אותם ואוכף אותם — באמצעות המסורת הדתית.
כאשר מוסדות פרוגרסיביים גוערים במישהו על התבטאויות פוגעניות כלפי קבוצות מוחלשות, השמרנים מגנים זאת כצנזורה טוטליטרית. אבל כאשר מושא הדיבור הוא האמונה הדתית המסורתית, המחויבות השמרנית לחופש הביטוי מתאדה ברגע.
התבוננו בנוף ההיסטורי והעכשווי:
- חוקי חילול הקודש והשחתה: בתי מחוקקים שמרניים ניסו שוב ושוב להפליל או להעניש מעשים הנחשבים לחילול הקודש, כמו שריפת ספרי קודש או סאטירה על סמלים דתיים, ובכך התייחסו לרגשות הדתיים כאל דבר הפטור באופן ייחודי מהחספוס של ביקורת ציבורית פתוחה.
- החרמת ספרים ותוכניות לימודים: הגל הנוכחי של עתירות בוועדי חינוך ושל איסורים חקיקתיים על ספרים בספריות ציבוריות ובכיתות מכוון שוב ושוב נגד חומרים המערערים על תפיסות דתיות שמרניות של מדע, היסטוריה, מוסר ומיניות.
- מוסר ציבורי וצנזורה תרבותית: לאורך המאות ה-20 וה-21, מסעות זעם שמרניים נגד מוזיקת רוק, משחקי וידאו, אמנות עכשווית, תוכניות טלוויזיה וקולנוע הסתמכו בעקביות על אמות מידה דתיות של צניעות כדי לדרוש חרמות, ביטולים וצנזורה ממלכתית.
הימין אינו מתנגד לקודי דיבור מתוך עיקרון; הוא מתנגד לקודי דיבור שאינם בשליטתו.
הגבול שאינו נאמר: חשיפת גבולות השיח השמרני
המבחן האמיתי למחויבות של מסגרת אינטלקטואלית כלשהי לחקירה חופשית מגיע כאשר מערערים על הנחות היסוד שלה. בשיח השמרני, ערעור על הדוגמה הדתית נותר הדרך המהירה ביותר לגלות היכן באמת עוברים גבולות הדיבור המקובל.
פרשן שמרני עשוי להתגאות בכך שהוא שובר מוסכמות ש"אומר אמיתות קשות" ופוגע ברגשות החילוניים. אבל אותו פרשן יחיל את הספקנות הזו על עיקרי האמונה התאולוגיים לעיתים רחוקות, אם בכלל. לשאול בגלוי אם התנ"ך הוא אסופה מיתולוגית מתקופת הברונזה, ללעוג לטקסים דתיים באותה סאטירה עוקצנית המופנית כלפי האקטיביזם הפרוגרסיבי, או לטעון שמוסר המבוסס על אמונה הוא בלתי רציונלי — פירושו לאבד מיד כל אמינות בחוגים השמרניים.
התגובה מהירה וצפויה: האשמות בשחיתות מוסרית, טענות שהחברה אינה יכולה להתקיים בלי יסודות דתיים, דרישות להתנצלות, והרחקה מיידית מבמות, מרשתות תורמים וממוסדות אזרחיים. התגובה הזו חושפת שההתנגדות השמרנית ל"תרבות הביטול" היא עסקתית לחלוטין. לימין יש תרבות ביטול משלו, מחוזקת באלפי שנות הרגל, שנועדה להגן על הפרה הקדושה של הדוגמה הדתית מפני חקירה ביקורתית אמיתית.
הווידוי הפוליטי: הכפייה להעמיד פני מאמין
בשום מקום אין כוח הכפייה של האחידות הדתית גלוי יותר מאשר בפוליטיקה הדמוקרטית. בתיאוריה, דמוקרטיות חוקתיות חילוניות מבטיחות שלעולם לא יידרש מבחן דתי כתנאי לכהונה במשרה או באמון ציבורי כלשהו. בפועל, התרבות הפוליטית השמרנית אוכפת מבחן דתי בלתי מתפשר, שאינו נאמר בקול, על כל מועמד המבקש להיבחר.
ההיסטוריה הפוליטית האמריקאית מספקת את ההמחשה הברורה ביותר. פוליטיקאים מכל קצות הקשת האידאולוגית — אבל בולט במיוחד בימין — מרגישים שוב ושוב מחויבים להציג מצג שווא של אדיקותם הדתית או להגזים בה כדי להישאר בני-קיימא פוליטית. אתאיסט או אגנוסטיקן מוצהר בארצות הברית נותר חריג אלקטורלי; סקרים הראו שוב ושוב שהבוחרים מהססים יותר לתמוך באתאיסט לנשיאות מאשר במועמדים כמעט מכל רקע דמוגרפי או אידאולוגי אחר.
כתוצאה מכך, פוליטיקאים שבחייהם הפרטיים מגלים מעט התחשבות בתורות הדת או בכתובים הופכים לאדוקים להפגנה במסע הבחירות. הם מצטטים פסוקים, מגיעים לצילומים בכנסיות-ענק, מזכירים את ההשגחה העליונה בנאומי בחירות ונשבעים אמונים לאידאלים של לאומנות נוצרית. הציבור והתקשורת מכירים בהצגה הזו בקריצה שאינה נאמרת: כולם מבינים שחלק ניכר מהאדיקות הזו מפוברק, ובכל זאת ההצגה נותרת חובה.
להודות בפומבי שאינך מאמין באלוהים נותר העבירה הפוליטית האולטימטיבית. פוליטיקאי יכול לשרוד הודאה בניאוף, בעבירות כספיות או בשערורייה אישית, אבל דחייה פומבית של הסדר העל-טבעי נחשבת להפרת נימוסים שאין עליה מחילה. זוהי אחידות אידאולוגית בצורתה הטהורה והמדכאת ביותר: צו חברתי מושרש כל כך עד שהוא מאלץ אישי ציבור להונאה שיטתית רק כדי להשתתף בממשל האזרחי.
סיכום: להפיל את חומת הצדקנות
האירוניה של מלחמת התרבות העכשווית היא שמי שזועקים בקול הרם ביותר על שיטור אידאולוגי הם לעיתים קרובות היורשים והשומרים של קוד הדיבור המחניק ביותר בהיסטוריה. הדת לא הפכה למרחב קדוש שמעבר לביקורת משום שטענותיה מובנות מאליהן; היא הפכה לקדושה משום שמאות שנים של כוח ממוסד הפכו את הביקורת עליה למסוכנת.
אם החברה רוצה לנהל שיחה כנה על שמירת חופש הביטוי והחקירה הפתוחה, עלינו לזנוח את הסטנדרט הכפול. השתקת מחלוקת בשם האל אינה אצילית יותר מהשתקת מחלוקת בשם ההרמוניה החברתית. כל עוד הימין אינו מודה שהדוגמה הדתית שימשה במשך שלושה אלפי שנים כמנוע הגדול והעמיד ביותר של התקינות הפוליטית, הגנתו המוצהרת על חופש הביטוי תישאר תרגיל בחוסר תום לב צדקני.