מדע המדינה אינו מדע מפני שאת האמיתות הגדולות שלו אסור לומר

יש טיעון מוכר שמדע המדינה אינו מדע אמיתי: הנתונים דלים, ניסויים בלתי אפשריים, והתיאוריות אינן מנבאות. העליתי גרסה שלו בעצמי כשכתבתי על גבולות מדעי החברה. זהו טיעון הוגן, אבל הוא אינו הטיעון העמוק. תחום יכול להיות דל בנתונים ועדיין ישר. לאסטרונומיה היו נתונים דלים במשך אלפיים שנה.

הבעיה העמוקה שונה. מדע המדינה אינו יכול להיות מדע מפני שהאמיתות החשובות ביותר בתחומו הן אמיתות שהתחום אינו מורשה לומר.

הממצאים שאין לומר

שקלו מה מדע אמיתי של הפוליטיקה היה קובע עד עכשיו, בהינתן מה שגלוי לעין.

הכוח משחית. לא כפתגם אלא כסדירות: שימו אדם בעמדה של כוח מרוכז, בעל אחריותיות רפויה, והתנהגותו משתנה בכיוונים צפויים. זה מתועד היטב כמו כל דבר בעולם החברתי ואין על זה פרק בספר הלימוד.

היררכיות מתנהגות באופן פתולוגי. ארגונים גדולים משקרים, מגנים על עצמם על חשבון חבריהם, ורודפים מטרות שאיש בתוכם אינו מחזיק בהן. כתבתי על מה היררכיות בוררות ועל שחיתות ארגונית; התופעות אינן עדינות.

הדמוקרטיה הייצוגית אינה מייצגת. המתאם בין מה שציבורים רוצים למה שבתי מחוקקים עושים חלש, ובשאלות שהציבור הכי אכפת לו מהן הוא לעיתים קרובות נעדר.

בחירות הן הצגה עם מעט מהות. הן מחלצות כמעט אפס מידע מהציבור, הן מוכרעות על ידי רעש, והמפלגות שהן בוחרות ביניהן מסכימות על כמעט כל מה שחשוב.

מערכות החינוך, כמעט בכל מדינה, נכשלות בדבר האחד שהיה מצדיק אותן, והוא ללמד אנשים כיצד לדעת דברים.

חלוקת ההכנסה שרירותית ברובה, עוקבת אחר עמדה ומזל הרבה יותר מאשר אחר תרומה.

כל אחד מאלה נכון או לא נכון. כל אחד ניתן לחקירה, למדידה, ולליטוש. תחום שהיה חוקר את הפוליטיקה באופן מדעי היה מחזיק בעמדה מוסכמת על כל אחד מהם, כמו שלביולוגיה יש עמדה מוסכמת על האבולוציה. למדע המדינה אין עמדה מוסכמת על אף אחד מהם, והסיבה אינה שהראיות אינן ברורות.

למה אסור לומר אותם

הסיבה היא שכל אחת מהאמירות האלה מאשימה את המוסדות שמממנים, משכנים, ומעניקים מעמד לאנשים שהיו צריכים לומר אותן.

מחלקה למדע המדינה יושבת בתוך אוניברסיטה שתלויה במדינה. בוגריה הולכים לעבוד במשרדי ממשלה, במפלגות, במכוני מחקר, ובעיתונות. כתבי העת שלה נשפטים על ידי אנשים שהקריירה שלהם נבנתה על ההנחה שהמערכת שהם חוקרים לגיטימית ביסודה וזקוקה לכוונון ולא להחלפה. חוקר שהיה יוצא להדגים שבחירות אינן נושאות מידע, או שבית המחוקקים אינו מייצג איש, לא היה מופרך. הוא היה מאבד את המימון בשקט, ותלמידיו לא היו מתקבלים לעבודה.

מדע שתוצאותיו המרכזיות מסיימות את הקריירה של המדענים אינו מדע. הוא כהונה עם סטטיסטיקה.

זו אינה טענה על יושרו של איש. רוב חוקרי מדע המדינה מאמינים במה שהם מפרסמים. זו טענה על מסנן: אילו שאלות נשאלות, אילו ממצאים זוכים לחגיגה, ואילו מסקנות אפשר לכתוב בבקשת מענק. לכימיה אין מסנן כזה, מפני ששום מוסד אינו מאוים על ידי הטבלה המחזורית. מדע המדינה עשוי כולו ממסננים כאלה, מפני שכל ממצא על כוח הוא ממצא על מישהו.

אלכימיה לפני הכימיה

ההשוואה שאני חוזר אליה היא האלכימיה.

האלכימאים לא היו שוטים. הם צפו בתופעות אמיתיות, שמרו רשימות קפדניות, בנו מכשור, ופיתחו אוצר מילים מורכב. מה שחסר להם היה מסגרת שיכולה לגרום לרעיון שגוי להיכשל. בלעדיה הם בילו מאות שנים בבחינת פני השטח של הדברים, במציאת תבניות בצבעי הלהבות ובמשקלי המשקעים, ובבניית מערכות שהסבירו הכול וניבאו דבר.

זה המקום שמדע המדינה נמצא בו. יש לו את הסקרים, את הרגרסיות, את הכנסים, ואת אוצר המילים. הוא בוחן את פני השטח, שהם התנהגות הבוחרים והמחוקקים בתוך מערכת הנחשבת נתונה. מה שאין לו הוא מסגרת שבה "המערכת עצמה היא הבעיה" היא השערה קבילה, ובלי ההשערה הזו על השולחן, שום כמות של מדידה לא תניב הבנה, מפני שההשפעה הגדולה ביותר בנתונים היא זו שהסכמתם לא להסתכל עליה.

הכימיה הגיעה כשמישהו הורשה לומר שארבעת היסודות הם שטות. מדע המדינה יגיע כשמישהו יוכל לומר, בכתב עת, שהמלך עירום, ולשמור על הקתדרה שלו.

מה ישנה את זה

לא שיטות טובות יותר. השיטות בסדר; המגבלה נמצאת במעלה הזרם מהן.

מה שישנה את זה הוא מקור למימון ולמעמד שאינו עובר דרך המוסדות הנחקרים. זו בעיה קשה ואין לי פתרון לה. אבל ראוי לנקוב בה במדויק, מפני שהאבחנה הרגילה, שהפוליטיקה פשוט מסובכת מדי לחקירה, משחררת את התחום מאחריות. הפוליטיקה מסובכת. היא גם נחקרת על ידי אנשים שאינם יכולים להרשות לעצמם להגיע למסקנות המובנות מאליהן, והעובדה השנייה מזיקה הרבה יותר מהראשונה.