לא כל התרבויות שוות
תוכן העניינים
יש משפט שאסור לומר בחברה מנומסת: יש תרבויות טובות יותר מאחרות. גם דתות. אמרו אותו, ותיקראו גזענים עוד לפני שתסיימו את המחשבה. אבל אני חושב שהוא נכון, ואני חושב שרוב האנשים מאמינים בו בשקט. הם פשוט לא יגידו את זה בקול רם.
תרבויות הן אוספים של רעיונות
תרבות איננה גזע ואיננה שושלת דם. היא אוסף של רעיונות, הרגלים, כללים וערכים שאנשים מעבירים הלאה. דת היא אותו דבר: גוף של הוראות על איך לחיות. בפועל אי אפשר להפריד בין השתיים. הדת מעצבת את החוקים, חיי המשפחה, החגים והמוסר של התרבות, והתרבות מעצבת את האופן שבו הדת נחיית. לכן כל מה שנאמר בפוסט הזה חל על שתיהן, כי הן חלק מאותו דבר. רעיונות אפשר לשפוט. אנחנו עושים זאת כל הזמן במדע, במשפט וברפואה. אף אחד לא אומר שכל התיאוריות על מחלות תקפות באותה מידה, או שכל מערכות המשפט צודקות באותה מידה. מדוע שרעיונות על איך לחיות יחד יהיו התחום היחיד שאסור לגעת בו?
לשפוט תרבות זה לא לשפוט אדם. מיליוני אנשים שנולדו לתוך תרבות דוחים את החלקים הגרועים ביותר שלה. רבים מהמבקרים החריפים ביותר של המסורות שלהם הם בני המסורת עצמה. לומר שאוסף רעיונות אחד גרוע מאחר זו טענה על רעיונות, לא על ערכו של אף אחד כבן אדם.
"עדיפה" היא קביעה סטטיסטית
כשאני אומר שדת או תרבות אחת עדיפה על אחרת, אינני טוען טענה מיסטית. אני טוען טענה סטטיסטית. בחרו מדד: חופש הביטוי, זכויות נשים, שיעורי אלימות, דמוקרטיה, אוריינות, תפוקה מדעית. ואז בדקו איזה ציון מקבלות בו חברות שעוצבו על ידי תרבויות שונות.
היכן בדיוק עובר הקו בין "עדיפה" ל"נחותה" איננו מובן מאליו. זה תלוי באילו מדדים בוחרים ובמשקל שנותנים לכל אחד מהם. תרבות יכולה לקבל ציון טוב במדד אחד וגרוע במדד אחר. אנשים סבירים יכולים להתווכח על המשקלים.
מה שאיננו סביר הוא להעמיד פנים שכל הציונים זהים. הם אינם זהים. תרבויות ודתות אינן מקבלות ציונים שווים בכל מקצוע, וזו עובדה שאפשר לבדוק. הסירוב לומר זאת איננו פתיחות מחשבתית. זה סירוב להסתכל על הנתונים.
הרלטיביזם קורס תחת משקלו
העמדה הנגדית, רלטיביזם תרבותי, אומרת שאי אפשר לשפוט תרבות לפי אמות המידה של תרבות אחרת. זה נשמע סובלני. בפועל פירוש הדבר שאי אפשר לגנות שום דבר. לא עבדות, לא שריפת אלמנות, לא מילת נשים, לא הוצאה להורג של כופרים או של הומוסקסואלים. אם המנהגים האלה הם חלק מתרבותו של מישהו, לרלטיביזם אין מה לומר נגדם.
כמעט אף אחד לא חי כך באמת. אנשים שאומרים שכל התרבויות שוות עדיין מעדיפים לחיות בחברות שיש בהן חופש ביטוי, שוויון זכויות לנשים, ובתי משפט שאינם מקבלים הוראות מאנשי דת. הסתכלו לאן אנשים מהגרים. זרם האנשים נע באופן מוחץ בכיוון אחד, אל חברות שאלה הערכים שלהן. אנשים מצביעים ברגליים.
מה אפשר למדוד
אם תרבויות נבדלות זו מזו, אנחנו אמורים לראות זאת בתוצאות. ואנחנו רואים:
- חופש. יש חברות שמגינות על חופש הדיבור, על חופש המצפון ועל הזכות לעזוב את הדת. אחרות מענישות על חילול הקודש ועל המרת דת, לפעמים במוות.
- זכויות נשים. יש תרבויות שמתייחסות לנשים כאל אזרחיות שוות. אחרות מגבילות את תנועתן, את לבושן, את עדותן, את ירושתן ואת בחירת בן הזוג שלהן.
- אלימות וחוק. רצח על כבוד המשפחה, נקמות דם ומשפט שבטי נמשכים במקומות שבהם הנורמות האלה חזקות, ודועכים במקומות שבהם הן נחלשות.
- שגשוג ומדע. התרבויות שאימצו חקירה פתוחה, שלטון חוק וזכויות הפרט ייצרו את רוב המדע והעושר המודרניים.
הסתכלו על הדמוקרטיה. יש בערך 50 מדינות בעלות רוב מוסלמי, ורק קומץ מהן, כמו אינדונזיה, מלזיה וסנגל, מקיימות בחירות תחרותיות שבהן השלטון מתחלף בדרכי שלום. מעטות מאוד מקבלות את הדירוג הגבוה ביותר של Freedom House, "חופשית". סנגל זכתה בו רק בדוח של 2025, אחרי שהבוחרים הביסו את ניסיונו של הנשיא לדחות את הבחירות.
אלה אינן תאונות של גאוגרפיה. הן הולכות בעקבות הערכים, והערכים באים מהתרבות ומהדת.
לא כל הדתות זהות
דתות נבדלות זו מזו במה שכתבי היסוד שלהן מצווים ובאופן שבו מאמיניהן מיישמים אותם היום. יש מסורות שעברו רפורמה וקיבלו את החוק החילוני. באחרות יש תנועות חזקות שעדיין מתעקשות שהחוק הדתי צריך לשלוט במדינה, להעניש על חילול הקודש, ולהגביל את זכויותיהם של נשים ושל מי שאינם מאמינים. להעמיד פנים שההבדלים האלה אינם קיימים לא הופך אף אחד לבטוח יותר. זה רק מונע מאיתנו לדבר ביושר על אילו הוראות עוזרות לאנשים לשגשג ואילו מעכבות אותם.
העמדה הישרה פשוטה: דת שמכבדת את חופש המצפון ואת שוויון הזכויות טובה יותר, לפי כל אמת מידה שרובנו חיים לפיה בפועל, מדת שאיננה מכבדת אותם.
לומר את זה בקול רם
אנחנו חייבים לאנשים שחיים תחת הרעיונות הגרועים ביותר לקרוא לרעיונות האלה בשמם. מתנגדי משטר, נשים, כופרים ומיעוטים בתוך תרבויות קשות הם הקורבנות הראשונים של הנימוס שלנו. כשאנחנו מסרבים לשפוט, אנחנו מתייצבים כברירת מחדל לצד המדכאים שלהם.
לא כל התרבויות שוות. גם לא כל הדתות. לומר זאת איננו שנאה. זו תחילתה של שיחה כנה.
ההתנגדויות, בקצרה
למען ההגינות, הנה הטיעונים החזקים ביותר של הצד השני:
- לפי אמת המידה של מי? המבקרים אומרים ש"טובה יותר" תמיד פירושו "דומה יותר לנו", ולכן השיפוט מעגלי. המגינים משיבים שחופש וכבוד האדם הם שאיפות כמעט אוניברסליות, לא גחמות מערביות.
- תרבויות אינן מקשה אחת. כל תרבות ודת גדולה מכילה מגוון עצום, בין מדינות, תקופות ויחידים. דירוג של מסורת שלמה עלול למחוק את הרפורמטורים ואת המתונים שבתוכה.
- לתוצאות יש סיבות רבות. היסטוריה קולוניאלית, גאוגרפיה, משאבים, מלחמות וכלכלה מעצבים גם הם את התוצאות. קשה להפריד את השפעת התרבות מכל אלה, והנתונים חלשים לעיתים קרובות יותר ממה שהם נראים.
- ההיסטוריה זזה. תרבויות שנראות היום נחשלות הובילו במאות אחרות, ולהפך. מכאן שרעיונות משתנים, ולכן שיפוט של מסורת כלשהי איננו קבוע.
- סכנת הגלישה. אפילו מבקרי הרלטיביזם מזהירים ש"התרבות הזאת נחותה" גולש בקלות אל "האנשים האלה נחותים", וזה כבר הזין רדיפות של ממש.