הנזק של מיקרוסופט מעולם לא היה בעיקר בשולחן העבודה
כתבתי בעבר על מה שעלה לתעשייה לאמן דור של מפתחים על מערכת הפעלה ששום דבר בייצור לא רץ עליה. הפוסט ההוא עסק בשולחן של המפתח. זה עוסק בכל השאר, מפני שהשולחן היה הקטנה מבין הבעיות, ומפני שהתווכחתי על השאר בזמן אמת והייתי רוצה לתעד כיצד הוויכוח הסתיים.
ממשק של מערכת הפעלה הוא תשתית
התחילו במה שממשק התכנות של מערכת הפעלה הוא בפועל. כל יישום בפלטפורמה נכתב מולו. כל מנהל התקן, כל ספרייה, כל כלי. הוא רשת הכבישים של המחשוב: לא מוצר שבוחרים אלא המשטח שכל השאר חייב לרוץ עליו.
אנחנו מבינים זאת לגבי כבישים, מים ורשת החשמל, ומסדירים אותם בהתאם. איש אינו חושב שמקובל שחברה פרטית תחזיק בכביש היחיד אל העיר ותתמחר ותעצב אותו לטובתה.
במשך עשרים שנה ממשק מערכת ההפעלה השולט בעולם היה בבעלות חברה אחת שעשתה בדיוק את זה, ואנחנו התייחסנו לכך כאל הסדר מסחרי רגיל. הממשק תועד באופן סלקטיבי. הוא השתנה כשהשינוי פגע במתחרה. היישומים של החברה עצמה ידעו עליו דברים שהיישומים של כל האחרים לא ידעו. גם ארצות הברית וגם האיחוד האירופי קבעו בסופו של דבר שכך נעשה שימוש בפלטפורמה, והתרופות היו מתונות ומאוחרות.
הנקודה אינה שהתקיים מונופול. מונופולים באים והולכים. הנקודה היא שהדבר שנתפס במונופול היה תשתית, ואנחנו הרשינו לתשתית להתנהל כמוצר.
תעשיית השבבים מוחזקת במקום
העלות השנייה קשה יותר לראייה מפני שהיא עלות של דברים שלא קרו.
ברוב עידן המחשוב האישי הייתה ארכיטקטורת מעבד אחת שנחשבה, מפני שהייתה מערכת הפעלה אחת שנחשבה והיא רצה על אותה ארכיטקטורה. לשתי החברות היה אינטרס משותף לשמור על כך. תכנון מעבד מתחרה נדרש לעבור רף ששום יתרון טכני לא יכול לעבור: הוא היה חייב להריץ את התוכנה, והתוכנה רצה על הוותיק.
וכך במשך שני עשורים צד החומרה של התעשייה השתפר לאורך ציר אחד, מהירות שעון ואחר כך מספר ליבות, בתוך סט הוראות אחד, מפני שזה היה הכיוון היחיד שבו אפשר היה למכור שיפור. כל השאר, והיה הרבה מאוד "שאר" שתוכנן במעבדות, לא יכול היה לעבור את הפלטפורמה.
כשהמנעול נשבר לבסוף, הוא נשבר מבחוץ. נדרשה מחלקה חדשה לגמרי של מכשיר, הטלפון, שמריץ מערכת הפעלה אחרת, כדי להפוך ארכיטקטורה אחרת לכדאית מסחרית. זה מה שעולה להזיז מונופול תשתיתי: אי אפשר לעשות זאת על פי היתרונות, צריך לחכות שהשטח ישתנה.
תמחור והתנהלות
שני פריטים קטנים יותר, בקצרה.
רישיון למערכת הפעלה תומחר כאילו היה מוצר נדיר. הוא לא היה כזה; העותק השולי לא עלה דבר. המחיר היה מה שהמנעול התיר, והוא שולם על כל מכונה שנמכרה, בין שהקונה רצה את התוכנה ובין שלא, מפני שיצרנים הורתעו חוזית ממשלוח כל דבר אחר. כלכלנים מכנים זאת מס והם צודקים.
וההתנהלות כלפי כל דבר שאיים על ההסדר הייתה תוקפנית באופן שהתיעוד מוכיח היטב. תכתובת פנימית שהוצגה בתיקי ההגבלים העסקיים מתארת מתחרים כדברים שיש לחתוך להם את אספקת האוויר. תקנים אומצו כדי להרחיבם אל חוסר תאימות. שותפים שסטו נענשו. דבר מכל זה אינו שנוי במחלוקת כיום; הוא בממצאי בתי המשפט.
אפיזודת SCO
ואז, בשנת 2003, חברה בשם SCO הודיעה שלינוקס מפרה את זכויותיה ביוניקס והחלה לתבוע משתמשים וספקים. הטענות היו רפות ונדחו בסופו של דבר. מה שהפך את האפיזודה למאלפת היה הכסף.
חברה בשם BayStar Capital השקיעה חמישים מיליון דולר ב-SCO כדי לממן את ההתדיינות. מאוחר יותר התברר, ו-BayStar אמרה זאת בפומבי, שמיקרוסופט הפנתה אותם לעסקה. מיקרוסופט גם קנתה רישיונות יוניקס מ-SCO באותו זמן, מסיבות שאיש מחוץ לחברה לא מצא משכנעות.
תהא הכוונה אשר תהא, התוצאה הייתה שתביעה שתפקידה העיקרי היה להבהיל עסקים מלינוקס מומנה, בעקיפין, בידי החברה שלינוקס איימה עליה. הפחד עבד כמה שנים. אחר כך הוא הפסיק לעבוד, מפני שהתביעה נכשלה ולפחד לא נותר על מה לעמוד.
מה שטענתי אז
כתבתי, בזמנו, טיעון פתוח לקהילת העסקים, ואני רוצה לנסחו מפני שהתברר שהוא צדק באופן שלא ציפיתי לו לגמרי.
הטיעון לא היה שמונופולים רעים. הוא היה תחזית. אם מקבלים שמערכות הפעלה חופשיות אינן הולכות להיעלם, אז מגזר הטכנולוגיה יצטרך להסתגל אליהן בסופו של דבר, וכל שנה שבה ההסתגלות נדחית מייקרת אותה. האטת לינוקס אינה מונעת את המעבר. היא מערימה את עלות המעבר גבוה יותר, לתשלום בבת אחת מאוחר יותר. הכשרה על חלונות, כלים לחלונות, מוצרים שנבנו על חלונות, כל אלה הופכים להשקעה תקועה ביום שבו הפלטפורמה מפסיקה להיות הפלטפורמה.
הנה כיצד זה התגלגל. המעבר אכן קרה, אם כי לא בשולחן העבודה שבו כולם הביטו. הוא קרה בחדר השרתים, בטלפון, בענן, במכשירים משובצים, במחשב העל. לינוקס הפכה למערכת ההפעלה של כמעט כל דבר מלבד השולחן, והשולחן הפסיק להיות המקום שבו המחשוב מתרחש.
והעלות שולמה בדיוק כפי שנחזה. עשורים של מיומנות ייחודית לחלונות נדרשו ללימוד מחדש. קטגוריות שלמות של כלים התקיימו רק כדי לגשר על פער שלא היה צריך להתקיים. החברות שהתערבו לגמרי על הפלטפורמה הוותיקה בנו את עצמן מחדש או נעלמו. מיקרוסופט עצמה שיגרה בסופו של דבר לינוקס בתוך חלונות, וזה הדבר הקרוב ביותר להודאה רשמית שחברה מסוגלת לתת.
השיעור שלא נלמד
השיעור אינו על חברה אחת, שהפכה מאז לאזרחית סבירה של עולם הקוד הפתוח והיא כיום שנייה רחוקה במלחמות הפלטפורמה שפעם ניצחה בהן.
השיעור הוא על תשתית. כששכבה שהכול רץ עליה נמצאת בבעלות צד אחד, העלות אינה המחיר. העלות היא כל כיוון שהתעשייה לא יכלה ללכת בו. ראינו את העלות הזו משולמת פעם אחת, במשך כעשרים וחמש שנה, ואנחנו מרשים לה להישלם שוב בפלטפורמות שהחליפו את מערכת ההפעלה כמשטח שהכול רץ עליו. השמות השתנו. המבנה לא.