חברה יכולה להיות תחת מעקב צמוד ועדיין חופשית, בשלושה תנאים

התמונה המקובלת מציבה מעקב וחירות בשני קצותיו של מחוון. יותר מצלמות, פחות חופש. אני חושב שהתמונה שגויה, ושלטעות בה מסוכן, מפני שהמצלמות באות בכל מקרה ונצטרך לדעת מה באמת מגן עלינו ברגע שהן פה.

המעקב אינו המשתנה

נתחיל מתצפית שצריכה להיות לא נוחה לכולם. כמה מהקהילות המפוקחות ביותר בתולדות האדם היו גם מהחופשיות ביותר, וכמה מהפחות מפוקחות היו עריצויות.

בכפר של מאתיים אנשים יש מעקב מלא. כולם יודעים היכן היה כל אחד אמש, מי שוכב עם מי, מי שותה, מי חייב כסף. אין פרטיות בשום מובן מודרני. ובכל זאת כפרים נעו בין פתוחים, סובלניים ומנהלים את עצמם ובין מחניקים ואכזריים. ההתבוננות הייתה מתמדת בשניהם. משהו אחר קבע את התוצאה.

לעומת זאת, מדינה מודרנית יכולה להיות כמעט עיוורת לאזרחיה ועדיין למחוץ אותם. לא לדעת דבר על אנשים מתיישב היטב עם כליאתם באקראי.

ולכן המעקב אינו קובע, בעצמו, את רמת החירות. הוא משנה מה אפשרי, בשני הכיוונים. מה שקובע איזה כיוון הוא מערכת של תנאים על מי מתבונן, במי מתבוננים, ומי כותב את הכללים.

תנאי ראשון: ההתבוננות רצה לשני הכיוונים

הכפר העריץ והכפר החופשי נבדלים בדבר אחד מיד: בחופשי, ראש הכפר נמצא תחת התבוננות צמודה בדיוק כמו השתיין.

הסדר מעקב מסוכן במידה של האסימטריה שלו. כשהמדינה יכולה לראות את האזרח והאזרח אינו יכול לראות את המדינה, כל גידול ביכולת הוא גידול בשליטה, מפני שידע הוא מנוף וכל המנופים מצביעים לכיוון אחד. כשהאזרח יכול לראות את המדינה באותה בהירות, אותה יכולת הופכת לאחריותיות.

באופן קונקרטי: אם המשטרה מתעדת את הציבור, הציבור מתעד את המשטרה, והתיעודים קבילים באותה מידה ונגישים באותה מידה. אם המדינה מנהלת תיק על כל אזרח, כל אזרח יכול לקרוא את התיק שהמדינה מנהלת על כל פקיד, כולל מה הוא מרוויח, את מי הוא פוגש ומה החליט. אם יש מצלמה ברחוב שלי, השידור ממסדרון המשרד זמין באותם תנאים.

זו אינה תרופה היפותטית. מצלמות גוף, חוקי חופש המידע, מרשמים מפורסמים של אינטרסים וחובת גילוי של פגישות רשמיות הם כולם גרסאות חלקיות של זה, ובכל מקום שהם קיימים הם עובדים חלקית. הכישלון הוא שהם חלקיים. הסימטריה חייבת להיות העיקרון, לא החריג שהמדינה מעניקה כשלוחצים עליה.

תנאי שני: המתבוננים נמצאים תחת התבוננות

סימטריה בין מדינה לאזרח אינה מספיקה אם האנשים שמפעילים את המערכת יושבים מחוצה לה.

לכל מנגנון מעקב יש מפעילים: האנשים שיכולים לשאול את בסיס הנתונים, להפנות את המצלמה, לסמן את הרשומה. בכל מקרה ממשי שאני מכיר, הקבוצה הזאת הייתה החלק המפוקח פחות מכול בהסדר, מתוך התיאוריה שפיקוח עליהם יסכן את הפעילות. התיאוריה הזאת הפוכה בדיוק. המפעילים הם נקודת הסיכון המרבי, מפני שהם מחזיקים במנוף על כולם, והם חייבים להיות האנשים המפוקחים ביותר בחברה, לא הפחות.

זה אומר שכל שאילתה נרשמת והרישום ציבורי. כל גישה לרשומה גלויה לאדם שברשומה. אין חריג לביטחון, מפני שביטחון הוא בדיוק התירוץ שתחתיו ההתעללויות קורות. אם מדינה אינה יכולה להפעיל את שירות המודיעין שלה בתנאים האלה, מוטב שיהיה לה שירות מודיעין קטן יותר.

תנאי שלישי: הכללים נקבעים על ידי המפוקחים

שני התנאים הראשונים עוסקים במידע. השלישי עוסק בכוח, והוא זה שחשוב לי מכולם.

השאלה אם חברת מעקב חופשית תלויה בסופו של דבר בשאלה מי מחליט לשם מה ההתבוננות, מה מותר לעשות במה שנראה, ומה אסור. אם השאלה הזאת נענית על ידי אותה קבוצה קטנה שמפעילה את המערכת ונהנית ממנה, שני התנאים הראשונים יישחקו, מפני שלאנשים שקובעים את הכללים יש כל תמריץ להחליש אותם.

הכללים להתבוננות בכולם חייבים להיקבע על ידי כולם, במישרין, ולהיבחן מחדש לעיתים קרובות, מפני שהטכנולוגיה נעה והכללים חייבים לנוע עמה. זו אינה קריאה כללית לדמוקרטיה ישירה מחופשת למדיניות מעקב. זה שמעקב הוא התחום הספציפי שבו כלל שנכתב על ידי המעטים עבור הרבים הוא הכי בבירור משרת את עצמו והכי בבירור מסוכן, ושבו לרבים יש את האינטרס הברור ביותר ואת הכשירות הברורה ביותר להחליט. איש אינו זקוק למומחיות כדי לדעת אם הוא רוצה שהרשומות הרפואיות שלו יישאלו בלי הודעה.

מדוע זה חשוב עכשיו

המצלמות, החיישנים, יומני המיקום, מערכות הזיהוי אינם נעלמים. להתווכח נגד קיומם זה להתווכח נגד הגאות, ויש לזה החיסרון הנוסף של להשאיר את הזירה לאנשים שיבנו אותם בכל מקרה ויכתבו את הכללים בחדרי חדרים.

הוויכוח השימושי הוא על שלושת התנאים. האם ההתבוננות רצה לשני הכיוונים? האם המפעילים הם האנשים החשופים ביותר במערכת? האם המפוקחים קובעים את הכללים? היכן שהתשובה לכל השלושה היא כן, הייתי מקבל מעקב רב ומצפה להישאר חופשי. היכן שהתשובה לאחד מהם היא לא, לא הייתי מקבל אף מצלמה אחת, והייתי מצפה שאלה שכבר הותקנו ישמשו נגדי בסופו של דבר.

המחוון היה תמיד התמונה השגויה. חירות תחת מעקב אינה כמות של התבוננות. היא צורה.