ארבע דרכים לדמוקרטיה ישירה, ומדוע היעד ודאי יותר מהמסלול

התנגדות הוגנת לכל מה שכתבתי על דמוקרטיה ישירה היא שאני מתאר את היעד ולעולם לא את המסע. חבר ניסח זאת בבוטות: חזון של שיטת ממשל בלי תיאור כיצד היא מגיעה אינו הצעה פוליטית, הוא משאלה, והפרק החסר עושה את כל העניין פחות אמיתי. הוא צדק, וזהו הפרק החסר.

איני יודע באיזו דרך ילכו. אני חושב שאני יכול לקרוא לדרכים בשמן, ואני חושב שהעובדה שיש כמה מהן, היוצאות מנקודות מוצא שונות, היא בעצמה התשובה להתנגדות.

דרך ראשונה: משבר

שיטות ממשל משתנות כשהן נכשלות באופן גלוי דיו כדי שהציבור ידרוש משהו אחר. הדמוקרטיה הייצוגית לא הגיעה מפני שפילוסופים המליצו עליה; היא הגיעה כשמלוכות הפסידו במלחמות, פשטו רגל או הרעיבו את אוכלוסייתן, והאנשים שנאמר להם לבטוח במלך חדלו לבטוח בו.

הכישלון המקביל של ממשל ייצוגי הוא משבר שברור שאינו מסוגל לטפל בו: קריסה פיננסית שהוא גרם ואינו יכול לתקן, מלחמה שפתח בניגוד לרצון הציבור, קטסטרופה סביבתית שראה מתקרבת ולא עשה דבר. בנקודה הזו הדרישה אינה לנציגים טובים יותר. היא שהציבור יקבל את ההחלטה בעצמו, מפני שהנציגים הדגימו שלא יעשו זאת.

הדרך הזו מהירה ומכוערת, והיא זו שההיסטוריה מרמזת שהיא הנפוצה ביותר.

דרך שנייה: טכנולוגיה

נקרא לזה תרחיש הפלטפורמה. חברה, או קונסורציום, או מדינה, בונה מערכת שדרכה אפשר להתייעץ עם מספר גדול מאוד של אנשים בזול, בבטחה ולעיתים קרובות, והיא עובדת טוב דיו כדי שממשלות יתחילו להשתמש בה לשאלות אמיתיות מפני שסירוב נראה אבסורדי.

דבר בזה אינו דורש שמישהו יאמין בדמוקרטיה ישירה. הוא דורש רק שהכלי יהיה קיים ושהשימוש בו יהיה זול ולגיטימי יותר מאי-השימוש בו. ברגע שממשלה התייעצה עם הציבור ישירות בעשר שאלות ויצאה מזה בשלום, האחת-עשרה היא פורמליות, והשאלה למה ההתייעצות מייעצת ולא מחייבת מתחילה להישאל בקול.

הדרך הזו איטית ושקטה, והיא כבר בנויה בחלקה.

דרך שלישית: המפלגה שהיא צינור

מפלגה נכנסת לבית המחוקקים על ההבטחה היחידה שאין לה מצע ושתצביע כפי שהציבור מורה לה, שאלה אחר שאלה. תיארתי כיצד מפלגה כזו צריכה להצביע במושביה. עם מושב אחד היא קוריוז. עם מיעוט חוסם היא עובדה שהמפלגות האחרות צריכות לנהל איתה משא ומתן. עם רוב המדינה היא דמוקרטיה ישירה בלי שמילה חוקתית אחת השתנתה.

הדרך הזו אינה זקוקה למשבר ולא לטכנולוגיה חדשה. היא זקוקה למפלגה שמוכנה לוותר על הדבר שמפלגות קיימות בשבילו, ולבוחרים שמוכנים לבטוח בה. שניהם קשים, והדרך פתוחה היום.

דרך רביעית: הלגיטימציה מתנקזת

שיעור ההצבעה יורד. האמון במוסדות יורד. חלק הציבור שמאמין שנציגיו מייצגים אותו יורד. דבר מזה אינו מייצר מהפכה; הוא מייצר ממשלה ששולטת באוכלוסייה שחדלה להעניק לה את הזכות לכך, ושולטת יותר ויותר מכוח האינרציה והכוח.

בנקודה מסוימת הפער בין הסמכות הפורמלית של המערכת למעמדה בפועל נעשה רחב דיו כדי שהצעה צנועה לסגור אותו, בכך שיניחו לציבור להחליט ישירות בשאלות הגדולות, תיראה פחות כרדיקליות ויותר כסדר בבית. המערכת אינה מופלת. היא נעקפת, מפני שאיש אינו מגן עליה יותר.

זו הדרך שאנחנו נמצאים בה כיום באופן גלוי, והיא זו שהייתי הכי פחות רוצה להגיע בה, מפני שהיא זו שבה נגרם הנזק הרב ביותר בדרך.

למה המסלול אינו ודאי והיעד כן

קרוב לוודאי שהשינוי יבוא בשילוב כלשהו: ניקוז לגיטימציה שמחמיר משבר, משבר שעושה פלטפורמה קבילה, פלטפורמה שעושה את הבטחת מפלגת הצינור אמינה. הדרכים אינן מוציאות זו את זו והן מזינות זו את זו.

אז איני יכול לומר מתי, ואיני יכול לומר כיצד, ואיני מתכוון להתחזות. מה שאומר הוא זה. שינוי שיכול להגיע בארבעה מסלולים בלתי תלויים, מארבע סיבות בלתי תלויות, שכל אחת מהן כבר פועלת, אינו משאלה. הוא תחזית. חוסר הוודאות הוא לגבי הנתיב והתזמון. אינו לגבי השאלה אם.

האנשים שניהלו את המעבר הקודם, ממלוכה לייצוג, גם הם לא יכלו לומר מראש איזה מבין מסלוליהם הרבים יישא את השינוי. זה לקח יותר ממאה שנה והתנהל אחרת בכל מדינה. אבל הכיוון נקבע על ידי העובדה שהשיטה הישנה חדלה להיות מסוגלת להצדיק את עצמה, וברגע שזה נכון לגבי שיטה, השאלה היחידה שנותרה היא באיזו דרך.