להיות חלק ממשהו גדול עושה אנשים מאושרים, והצבעה אחת לארבע שנים אינה זה

ספרות האושר היא ביצה ואני רוצה להיכנס אליה בזהירות. הרבה ממה שפורסם על מה שעושה אנשים מאושרים לא שוחזר, המדדים הם דיווחים עצמיים, והתחום היה נדיב למסקנות שמחמיאות לקוראיו. לכן אישען על הממצא האחד שנראה כשורד כל מה שנזרק עליו.

אנשים מדווחים שהם מאושרים יותר כשהם חלק ממשהו גדול מהם. כהנמן והחוקרים שבאו אחריו מצאו זאת שוב ושוב; מחקרי הקהילה מוצאים זאת; מחקרי ההתנדבות, הקהילות הדתיות והתנועות החברתיות מוצאים זאת. השתייכות לקבוצה בעלת תכלית משותפת, ותרומה לתכלית הזו, היא אחד הדברים המעטים שמזיזים את המחוג באמינות. כסף, מעבר לסף, אינו עושה זאת. השתייכות כן.

אני לוקח את זה כמבוסס דיו כדי לבנות עליו. עכשיו נחיל את זה על הפוליטיקה.

מה ההשתתפות הפוליטית מציעה

השתייכות למדינה צריכה להיות המקרה הגדול ביותר של זה. אומה היא הדבר הגדול ביותר שרוב האנשים יהיו אי פעם חלק ממנו, והחלטותיה הן ההחלטות הכבדות ביותר שהם יהיו אי פעם קרובים אליהן.

ובכל זאת ההשתתפות המוצעת היא מעשה יחיד, אחת לכמה שנים, שבו בוחרים בין שתי או שלוש חבילות שאנשים אחרים הרכיבו, ואחריו המעורבות שלכם מסתיימת. שום דבר שאתם מחליטים אינו שלכם. על שום דבר שתרמתם אי אפשר להצביע. הרגש הנפוץ ביותר המדווח על כל העסק אינו השתייכות; הוא תסכול, או משיכת הכתפיים של מי שלמד שזה לא משנה.

אם השתייכות למשהו גדול יותר מייצרת אושר, אז המערכת הפוליטית היא מכונה למניעת מקור האושר הגדול ביותר הזמין. היא לוקחת את המיזם המשותף הגדול ביותר שיש ומסדרת שכמעט איש לא ירגיש חלק ממנו.

למה ההצבעה אינה נחשבת השתייכות

המנגנון חשוב, ולכן אדייק במה שחסר.

השתייכות במחקרי האושר אינה חברות על הנייר. היא השתתפות: לעשות משהו, עם אחרים, שמייצר תוצאה שאפשר לראות. המתנדבת בבנק המזון מרגישה חלק מבנק המזון מפני שהיא סידרה את הקופסאות וראתה אותן יוצאות. חבר המקהלה מרגיש חלק מהמקהלה מפני שהוא שר והיצירה בוצעה.

לבוחר אין דבר מזה. מעשהו היחיד מצטבר עם מיליוני אחרים לתוצאה שאינו יכול לייחס לעצמו, שאז מרשה לאנשים שלעולם לא יפגוש לעשות דברים שלא בחר, במשך שנים, בלי להתייעץ איתו. זו אינה השתתפות במובן הפסיכולוגי. זה קרוב יותר לצופה שביקשו ממנו פעם למחוא כפיים.

השוו לאדם שהצביע, החודש, על שאלה מסוימת, התווכח עליה עם אנשים שלא הסכימו, ראה את התוצאה, ויודע מה הוחלט ושקולו היה אחד הקולות. זהו הדבר שהמחקרים מתארים. זהו גם תיאור של דמוקרטיה ישירה.

תועלת שאיש אינו סופר

הטיעונים בעד דמוקרטיה ישירה עוסקים בדרך כלל בתוצאות: החלטות טובות יותר, פחות שבי, כוח מפוזר. העליתי את רובם במקומות אחרים. הטיעון הזה שונה, מפני שהוא עוסק במשתתפים ולא בהחלטות.

אפילו אם דמוקרטיה ישירה הייתה מייצרת בדיוק את אותן החלטות כמו ייצוג (מה שאיני מאמין, אבל נניח), היא עדיין הייתה מספקת משהו שייצוג אינו יכול: החוויה של להיות חלק מהדבר ששולט בכם. לא באופן סמלי, בפתק הצבעה עם דגל עליו, אלא באופן קונקרטי, החלטה אחר החלטה.

אם מחקר האושר צודק אפילו בקירוב, זו תועלת גדולה וחינמית, המחולקת לכולם, שאנחנו מוותרים עליה כיום. ואנחנו מוותרים עליה בעודנו מפעילים מערכת שמגיניה מדברים בלי הרף על כבוד האזרח. אין כבוד במחיאת כפיים אחת לארבע שנים.

הסייג

איני רוצה להפריז בטענה. השתתפות מייצרת גם סכסוך, אכזבה, והעייפות של להתווכח עם אנשים שטועים. כמה אנשים ימצאו בקבלת החלטות מעמסה וירצו להאציל, והם צריכים להיות מסוגלים לכך.

אבל האפשרות להשתייך חייבת להיות קיימת לפני שמישהו יוכל לסרב לה. כרגע אינה קיימת, ובנינו את היעדרה לתוך החוקה וקראנו לזה ייצוג.