גאונות שבוזבזה על אלוהים
תוכן העניינים
אינטליגנציה אינה מגינה מפני שטויות. כמה מגדולי המוחות בהיסטוריה בילו שנים מחייהם בעבודה גרועה למטרה אחת: לתמוך באמונתם באלוהים. הלקח אינו שהם היו טיפשים. הלקח הוא ששום מידה של גאונות אינה שורדת מסקנה שכבר החלטתם להגיע אליה.
ניוטון: המדען הגדול ביותר מפענח את התנ"ך
אייזק ניוטון נתן לנו את חוקי התנועה, את כוח הכבידה האוניברסלי ואת החשבון הדיפרנציאלי והאינטגרלי. הוא גם כתב יותר על תאולוגיה ועל אלכימיה מאשר על פיזיקה, לפי רוב ההערכות יותר ממיליון מילים. הוא סרק את ספר דניאל ואת ספר ההתגלות בחיפוש אחר צפנים נסתרים, שחזר את מידות בית המקדש של שלמה כאילו הן טומנות סודות קוסמיים, וחישב מנבואות המקרא שהעולם לא יגיע לקצו לפני 2060. הוא בילה עשרות שנים בניסיון להפוך מתכות פשוטות לזהב.
אותו אדם שדרש הוכחה מתמטית לתנועת כוכבי הלכת קיבל טקסטים עתיקים כצופן מאלוהים, בלי שום ראיה שיש בהם צופן כלשהו. השיטה שעשתה אותו לגדול פשוט כבתה.
גדל: הוכחה על מילים שלא הוגדרו
קורט גדל הוכיח את משפטי אי השלמות, מן התוצאות העמוקות ביותר בתולדות המתמטיקה. לקראת סוף חייו כתב הוכחה פורמלית לקיומו של אלוהים, בלוגיקה מודלית. הלוגיקה תקפה; מחשבים בדקו אותה. אבל היא נשענת על "תכונות חיוביות" שגדל לעולם אינו מגדיר, ועל ההנחה שקיום הכרחי הוא אחת מהן. הוכחה תקפה הבנויה על אקסיומות שלא הוגדרו אינה מוכיחה דבר על העולם; לוגיקה אינה יכולה להביא דבר לידי קיום. האיש שהראה את גבולותיהן של מערכות פורמליות ניסה לסחוט מאחת מהן את אלוהים.
דקארט: אלוהים כערובה לידיעה
רנה דקארט יצא לפקפק בהכול ולבנות מחדש את הידיעה מתוך ודאות. ואז, כדי להימלט מן הספק של עצמו, פנה לאלוהים. הוא טען שאת רעיון הישות המושלמת חייבת הייתה לשתול בתודעתו ישות מושלמת, ושמאחר שאלוהים אינו מרמה, אפשר לסמוך על החושים. כל היסוד של הפילוסופיה המודרנית נשען על טיעון שמניח את מה שהוא יוצא להוכיח.
קנטור: האינסוף כהתגלות
גאורג קנטור ייסד את תורת הקבוצות והראה שיש אינסופים גדולים מאחרים, מהפכה של ממש. ואז בילה שנים מחיי עבודתו על תאולוגיה. הוא האמין שמספריו הטרנספיניטיים נגלו לו מאת אלוהים, התכתב ארוכות עם תאולוגים וקרדינלים קתולים, וכתב כדי לשכנע את הכנסייה שהמתמטיקה שלו מתיישבת עם תורתה על האינסוף. שום דבר מזה לא קידם את המתמטיקה שלו אפילו במשפט אחד. זה היה זמן שמוח שמופיע פעם במאה יכול היה להקדיש לבעיות הפתוחות שהוא עצמו יצר, ובהן השערת הרצף, שלא פתר מעולם.
קפלר: כוכבי הלכת מסודרים בגאומטריה אלוהית
יוהנס קפלר גילה את חוקי תנועת כוכבי הלכת. לפני כן בילה שנים בשכנוע שאלוהים מיקם את כוכבי הלכת לפי חמשת הגופים האפלטוניים, זה בתוך זה. זה היה יפה, זה היה תאולוגי, וזה היה שגוי. לזכותו ייאמר שכאשר הנתונים מתצפיותיו של טיכו ברהה לא התאימו, קפלר בסופו של דבר הלך אחרי הנתונים, ובדיוק בזכות זה הוא נזכר.
למה אנשים חכמים עושים את זה
אינטליגנציה היא כלי להגיע למסקנות, לא לבחור אותן. כשאדם מבריק יוצא מאמונה שאינו מוכן לוותר עליה, האינטליגנציה שלו אינה משחררת אותו ממנה. היא הופכת אותו לטוב יותר בהגנה עליה. הוא בונה צפנים מורכבים יותר, הוכחות שנראות קפדניות יותר וטיעונים מתוחכמים יותר, כולם בשירות מסקנה שנקבעה מראש. אדם פיקח יכול להצדיק כל דבר.
הדפוס זהה בכל פעם. במקום שבו האנשים האלה נתנו למציאות להתנגד, באמצעות מדידה, נתונים והוכחה, הם עשו עבודה בת אלמוות. במקום שבו נתנו לאמונה לקבוע את היעד, הם בזבזו את גאונותם.
הצד השני
המגינים יאמרו שזה לא הוגן. אמונה דתית הייתה כמעט אוניברסלית בימיהם של ניוטון וקפלר, ובשביל רבים מהם האמונה הייתה המניע למדע עצמו: הם חקרו את הטבע כדי להבין את מחשבת האל. היסטוריונים מציינים גם שהאלכימיה הייתה הכימיה של ימיה ולא נראתה אז טיפשית בעליל. ויש פילוסופים שעדיין מתייחסים לטיעונים האונטולוגיים ברצינות כחידות לוגיות, גם אם הם דוחים את המסקנה.