ארבעים שנות סודיות הן אורכה של קריירה, וזה לא צירוף מקרים

הפרוטוקולים של הישיבות שבהן החליטה ישראל להיכנס ללבנון ב-1982 נשמרו מהציבור כארבעה עשורים. אני רוצה להניח בצד את המלחמה עצמה, שנכתב עליה די, ולהביט במספר.

ארבעים שנה. שאלו מדוע המספר הזה ולא אחר, והתשובות שיוצעו יעסקו בביטחון. שאלו איזה ביטחון בכלל יכול היה להיות מונח על כף המאזניים בשנה הארבעים שלא היה מונח בשנה העשירית, והתשובות ייפסקו.

השאלה שאיש אינו שואל

הנה הגרסה הפשוטה של הבעיה. בדמוקרטיה נאמר שהציבור הוא מקור הסמכות. הממשלה פועלת בשם הציבור, בכוחו של הציבור, ונותנת לציבור דין וחשבון על אופן השימוש בכוח.

עכשיו דמיינו כל הסדר אחר שבו צד אחד פועל בשם צד אחר. מנהל מנהל חברה בשביל בעליה. סוכן מטפל בעניינו של לקוח. בכל הסדר כזה, מי שפועל חב למי שבשמו הוא פועל דין וחשבון על מה שעשה, והדין וחשבון חב מיידית, לא ארבעים שנה אחר כך.

האם תוכלו לנקוב בשם של קשר אחר שבו כפיף מסתיר את הפרוטוקול של הישיבה החשובה ביותר מהממונה עליו ארבעים שנה ושומר על משרתו? מנהל שעשה זאת לדירקטוריון היה מפוטר ביום שבו הדבר התגלה. ובכל זאת הממשלה עשתה בדיוק זאת לציבור, ולציבור, הממונה כביכול, לא הייתה אפילו הזכות לדרוש אחרת.

או שהציבור אינו הממונה, או שהמילה פירושה בפוליטיקה משהו שונה מפירושה בכל מקום אחר. אני חושב שזה הראשון.

טיעון הביטחון אינו הטיעון

איני מבטל את האפשרות שמסמך ממלחמה מכיל משהו מסוכן באמת: מקור, שיטה, יכולת שעדיין קיימת. בשביל זה קיימת ההשחרה. משחררים את הפרוטוקולים ומשחירים את השורות שיעלו בחיי אדם. זה נעשה כדבר שבשגרה, זה עובד, ואיש אינו מציע לבטל זאת.

אבל השחרה היא אזמל וארבעים שנה הן שמיכה. אילו הדאגה הייתה עובדה מסוכנת מסוימת, עובדה מסוכנת מסוימת היא שהייתה מוסתרת. הסתרת התיעוד כולו, לכל התקופה, אומרת לכם שהדאגה אינה שום עובדה בתיעוד. היא התיעוד עצמו.

ומה שתיעוד של החלטה לצאת למלחמה חושף, משהושחרו הפרטים המבצעיים, אינו צבאי. זה מי אמר מה, מי ידע מה, מי הזהיר ונדחה, מי הבטיח מערכה קצרה וסיפק ארוכה. זה אינו ביטחון. זו אחריותיות, והיא הדבר האחד שהסיווג מונע באמינות.

מדוע ארבעים

עכשיו המספר, שאני מוצא מלמד יותר מכל דבר בפרוטוקולים.

פוליטיקאי שמקבל החלטה מסוג זה הוא בדרך כלל בסביבות גיל ארבעים, פלוס-מינוס עשור. הוסיפו ארבעים והגעתם לשמונים, שהם בקירוב אורך חיי אדם. חיסיון של ארבעים שנה הוא, במילים אחרות, חיסיון שפוקע כשהאנשים שקיבלו את ההחלטה מתים או קרובים לכך מאוד.

איני יכול להוכיח שכך נבחר המספר. אולי זו מוסכמה שנירשה ממדינות אחרות, או מספר עגול שרירותי. אבל שימו לב מה הוא עושה בלי קשר לאופן שבו נבחר: הוא מבטיח שאיש ממקבלי ההחלטה לא ייתן עליה לעולם דין וחשבון בפני מישהו שעדיין יכול להצביע נגדו. התיעוד נהיה זמין בדיוק כשהאחריותיות נהיית בלתי אפשרית. תהיה הכוונה מה שתהיה, זה האפקט, והאפקט מדויק באופן מחשיד.

נסיבתי, כן. אבל כשאורכה של תקופת סודיות חופף לאורכן של הקריירות שהיא מגנה עליהן, נטל ההוכחה עובר למי שטוען שצירוף המקרים תמים.

למה הציבור זכאי באמת

ההגנה הסטנדרטית היא שהציבור אינו יכול לשאת דיונים גולמיים, שמנהיגים צריכים מרחב לדבר בכנות, שפרוטוקולים משוחררים יצננו דיון ישר. יש בזה משהו, וזו הסיבה שקיימות ישיבות סגורות.

אבל שימו לב לצורת הטענה. הטענה היא שאין לתת בממונה אמון לדעת מה עשה הסוכן. בכל תחום אחר הטענה הזו, כשהסוכן הוא שמעלה אותה, נחשבת לדגל האדום מכולם. איננו מאפשרים למנהלי קרנות להחליט שהלקוחות מוטב להם לא לדעת לאן הלך הכסף. איננו מאפשרים לרופאים להחליט שלמטופלים מוטב לא לראות את התיק. בנינו מקצועות שלמים סביב כפיית מתן הדין וחשבון.

בפוליטיקה אנחנו מקבלים זאת, ואני חושב שאנחנו מקבלים זאת מפני שאומנו לראות בממשלה את ההורה ולא את העובד. הורה יכול להחליט מה הילד מוכן לשמוע. עובד אינו יכול להחליט זאת על המעסיק. באיזה קשר אנחנו נמצאים אינו עניין של טעם; זה עניין של מי אמור להחזיק בכוח, והתשובה שניתנת בכל שיעור אזרחות היא הציבור.

המבחן

אז הנה מבחן לכל דמוקרטיה, והוא אינו עדין. קחו את ההחלטה בעלת ההשלכות הכבדות ביותר שממשלתה קיבלה בעשור נתון. שאלו כמה זמן הציבור נאלץ לחכות כדי לקרוא כיצד התקבלה.

אם התשובה נמדדת בשנים, הציבור הוא ממונה בשם בלבד. אם התשובה נמדדת בקריירות, הציבור אינו ממונה כלל, והפקידים שקבעו את החיסיון ידעו זאת. ארבעים שנה נמדדות בקריירות.