ערכים דמוקרטיים זקוקים לתחזוקה מתמדת, וזה מגלה לכם מי שוחק אותם

הנה עובדה שכל אדם בדמוקרטיה ייצוגית יודע וכמעט איש אינו חושב עליה. ערכים דמוקרטיים צריך לתחזק. מורים מתבקשים להנחיל אותם. עיתונאים משובחים על שמירתם. ארגוני חברה אזרחית קיימים כדי להגן עליהם. יש קרנות שכל תכליתן להחזיק אותם בחיים, וכל אחד מהגופים האלה מתאר את עבודתו באוצר המילים של הגנה, כאילו הערכים היו אש שתכבה אם איש לא יזין אותה.

שאלו למה. ערך שחברה באמת מחזיקה בו לא היה זקוק לכהונה.

מתי השחיקה מתרחשת

הביטו מתי הערכים נשמטים. זה לעולם אינו הילוך אקראי. זה קורה ברגעים ספציפיים וצפויים: מלחמה, פיגוע, מגפה, קריסה פיננסית, גל פשיעה אמיתי או מדווח. בכל פעם שיש עימות או אסון או בעיה גדולה דיה, החירויות מתכווצות. מעצר בלי משפט מופיע. המעקב מתרחב. הדיבור מוגבל בשם הביטחון או הבריאות. סמכויות חירום מוענקות ואחר כך נשמרות.

חלק מזה חוזר אחר כך וחלק לא, והחלק שאינו חוזר הוא האופן שבו הרמה נסחפת כלפי מטה לאורך עשורים, בין הרגעים שבהם דוחפים אותה בכוונה בחזרה למעלה.

כך שהתבנית היא: הערכים נשחקים מלמעלה בכל פעם שיש תירוץ זמין, ומשוחזרים מלמטה במאמץ מתמשך. האסימטריה הזו היא כל הנושא של הפוסט הזה.

מי עושה את השחיקה

האנשים שמנצלים את מצב החירום אינם אקראיים. אלה הרמות הגבוהות של המערכת: הממשלה, מערכת הביטחון והאינטרסים העסקיים הקרובים לשתיהן. כל אחד מהם מרוויח מאוכלוסייה עם פחות זכויות. ממשלה עם סמכויות חירום קלה יותר לניהול. שירות ביטחון בלי פיקוח נוח יותר. תעשייה שאפשר להשתיק את מבקריה רווחית יותר.

איש מהם אינו צריך להיות נבל כדי שזה יקרה. עליהם רק לפעול לפי האינטרסים שלהם כשההזדמנות מגיעה, ומצב החירום הוא ההזדמנות. טענתי במקום אחר שארגונים מונהגים על ידי האינטרסים שלהם ולא על ידי האנשים שעומדים בראשם לכאורה; זהו אותו טיעון מוחל על המדינה.

מי עושה את התחזוקה

ומי דוחף בחזרה? מורים, ביוזמתם, לעיתים נגד תוכנית לימודים שנכתבה על ידי אותה ממשלה שאת טווח ידה הם מלמדים את הילדים להגביל. עיתונות חופשית, שהמדינה סובלת ומנסה מדי פעם לאלף. סופרים ואמנים, שתרבותם נוטה להיות ביקורתית כלפי הסמכות מאותה סיבה מבנית שהסמכות נוטה להיות ביקורתית כלפיהם. אזרחים פרטיים עם זמן ועקשנות.

כל אחד מאלה נמצא מחוץ למנגנון הממשל, או בתוכו ופועל נגד הגרעין שלו. סידרנו שההגנה על הערכים הדמוקרטיים תיעשה על ידי חובבים, בעוד השחיקה נעשית על ידי מקצוענים. למקצוענים יש תקציבים, המשכיות, והחוק לצידם בכל מצב חירום. לחובבים יש ערבים וסופי שבוע.

שאנחנו מנצחים לעיתים כה קרובות זה מפליא. שאנחנו מאבדים קרקע בהתמדה לא אמור להפתיע איש.

מה התנודה מוכיחה

רמת הערכים הדמוקרטיים בחברה אינה קבוע. שרטטו אותה לאורך מאה שנה ותקבלו קו שצולל בכל משבר ומתאושש, חלקית, בשקט שאחריו. התנודה היא הראיה.

אילו הערכים היו מוחזקים על ידי המערכת עצמה, הקו היה שטוח, או היה נע רק כשהציבור מזיז אותו בכוונה. במקום זה הוא נע כשלממשלה ניתנת סיבה להזיז אותו, ונע בחזרה כשהציבור השקיע די מאמץ כדי לכפות עליו לחזור. זו החתימה של מערכת שבמקרה הטוב אדישה לערכים שהיא מכריזה עליהם כיסודה, ובמקרה הרע מתנגדת להם, ומוחזקת במקומה רק על ידי לחץ מבחוץ.

משטר ייצוגי, במילים אחרות, אמביוולנטי כלפי הדמוקרטיה. הוא זקוק למראית העין שלה לצורך לגיטימיות והמהות שלה מטרידה אותו בכל רגע קשה. שני החצאים האלה מבניים, ואף אחד מהם אינו מתוקן על ידי בחירת אנשים אחרים.

דרישת התכנון

המסקנה שאני מסיק היא דרישת תכנון ולא תלונה.

אנחנו זקוקים למערכת ממשל שהיא יציבה ביחס לערכיה שלה: כזו שבה מנגנון הממשל אינו מרוויח משחיקתם, כך שלשחיקה אין קהל בוחרים בתוך המדינה. זה פוסל כל הסדר שבו קבוצה קטנה מחזיקה בסמכויות החירום והציבור צריך לקחת אותן בחזרה אחר כך, מפני שקבוצה כזו תמצא תמיד את מצב החירום.

ההסדר שעונה על הדרישה הוא זה שבו הציבור עצמו מחזיק בהכרעה. אוכלוסייה אינה מצביעה להפשיט את עצמה מזכויות כדי להקל על השליטה בה; אין לה שום אינטרס להיות קלה יותר לשליטה. היא עשויה לטעות במשבר, והיא תצביע לפעמים בעד צעדים שתתחרט עליהם אחר כך. אבל היא לא תעשה את הטעות השיטתית, זו שחוזרת בכל מצב חירום מפני שמישהו מרוויח ממנה, והיא לא תזדקק לכהונה של מורים ועיתונאים שיזכירו לה אחר כך במה האמינה.

ערכים שצריך לתחזק על ידי מתנדבים נגד האנשים שבשלטון אינם ערכי המערכת. הם של הציבור, בהשאלה, ומוחזרים רק תחת מחאה.