התודעה עשויה להיות מתג הביטול של מחשבון רגשי גס

ספרים על תודעה מקדישים זמן רב לשאלה מה היא וכמעט כלום לשאלה בשביל מה היא. כשהשאלה השנייה עולה, התשובה הרגילה היא שהיא בשביל כלום: תופעת לוואי של מוח מסובך, הזמזום של המנגנון. איני מוצא פגם מיידי בתיאוריה הזו. אבל אני רוצה להציע תיאוריה ישירה יותר, ולראות כמה רחוק היא מגיעה.

המחשבון הרגשי

נתחיל באיך החלטות מתקבלות בפועל, רוב הזמן.

אנחנו מחליטים על ידי הרגשה. הררי מנסח זאת היטב: הרגשות הם מין מכשיר מדידה. כל שיקול בעד ונגד פעולה מוזן פנימה, כל אחד נושא משקל שנקבע על ידי האבולוציה והניסיון, ויוצאת הכרעה, להילחם או לברוח, להתקרב או להתרחק, לבטוח או לחשוד. היא מגיעה כהרגשה, וההרגשה היא התשובה.

זו פיסת הנדסה מרשימה והיא עובדת היטב במצבים שהיא נבנתה בהם. אבל שימו לב לתכונותיה. היא מהירה. היא ליניארית בקירוב: יותר מהקלט הזה דוחף את ההכרעה לכאן, יותר מההוא דוחף לשם. והיא קבועה על ידי תהליך שלא ידע דבר על העולם שאתם חיים בו עכשיו.

החנית

הנה הקושי שאני חושב שהתודעה נבנתה כדי לפתור.

נניח שאב קדמון שלכם פוגש יריב והמחשבון רץ: גודלו, עמידתו, מצבכם, השטח. יוצאת הכרעה. יפה. עכשיו נניח שאותו אב קדמון בדיוק המציא את החנית.

כמה החנית צריכה להטות את החישוב לעבר לחימה? הרבה? מעט? האם זה תלוי אם גם לאיש השני יש אחת, וכמה הוא טוב בה, ואם הקרקע מאפשרת הטלה? לאבולוציה אין מושג. המחשבון כויל במשך מיליוני שנים לעולם ללא חניתות, והחנית שינתה את התשלומים בין לילה. ההרגשה שתגיע תהיה ההרגשה שלפני החנית, והיא תהיה שגויה.

המחשבון אינו יכול לעדכן את עצמו מהר דיו כדי לעמוד בקצב של יצור שממציא דברים. נדרש משהו אחר: מנגנון שמבין שההכרעות שלו עצמו מיוצרות על ידי אלגוריתם רגשי, שיודע שהאלגוריתם לא לקח בחשבון את החנית, ושיכול לבטל את ההכרעה.

זה המועמד שלי לשאלה בשביל מה התודעה. לא כדי להרגיש, אלא כדי לשבת מעל ההרגשה, וכשההרגשה מיושנת, לגבור עליה. להתנגד לגנים, אם תרצו, כשהגנים טועים לגבי ההווה.

מדוע הביטול חלקי

אילו זה היה כל הסיפור, היינו מצפים שלתודעה תהיה שליטה מלאה, ובבירור אין לה. אנחנו יודעים שהרגשותינו שגויות ופועלים על פיהן בכל זאת; זה המצב האנושי הרגיל. למה שהאבולוציה תבנה מתג ביטול ואז לא תיתן לו לבטל?

שתי סיבות, לדעתי, ושתיהן טובות מנקודת מבטה של האבולוציה.

הראשונה, מהירות. מצבים מסוימים דורשים תגובה לפני שיקול, ולא ברור מראש אילו. מערכת שתמיד הייתה מחכה שהמתג יכריע הייתה נטרפת על ידי הדברים שהמחשבון נבנה לברוח מהם. אז המתג חייב להיות איטי והמחשבון חייב להיות מסוגל לפעול בלעדיו, והקו ביניהם אינו יכול להיות נקי.

השנייה, והמעניינת יותר: יצור בעל שליטה רציונלית מלאה בעצמו עף מהמוט. הוא עשוי להחליט לא להתרבות. הוא עשוי להחליט לא לשחק מידה כנגד מידה, לא לברוח מהאריה, לא להעריך את מה שהאבולוציה זקוקה שיעריך. מנקודת מבטם של הגנים, אורגניזם רציונלי לחלוטין הוא קטסטרופה, מפני שהרציונליות משרתת את מטרות האורגניזם ומטרות הגנים אינן זהות. אז האבולוציה בנתה מתג ביטול ואז החזיקה אותו ברסן, והמתח בין השניים הוא המתח שכל אחד מרגיש בין מה שהוא יודע למה שהוא רוצה.

מה נובע

אם זה נכון, נובעים שלושה דברים, ואני מוצא את כולם לא נוחים.

הראשון הוא שחשיבה לוגית קשה מסיבה. היא אינה אופן הפעולה המולד של המערכת; היא החריג, הביטול, וביטולים יקרים מעצם תכנונם. התיעוד הניסויי על הרציונליות האנושית נקרא בדיוק כפי שהייתם מצפים אילו ההיסק היה תיקון מאוחר ומאומץ על מנוע רגשי.

השני הוא שהחלטותינו התנתקו קשות מהמציאות, וזה אינו כישלון מוסרי. העולם המודרני הוא החנית כפול מיליון. כמעט דבר בו אינו דומה לסביבה שהמחשבון כויל אליה, אז ההרגשות שהוא מייצר שגויות כמעט בכל מקום, והמתג אינו מספיק לעמוד בקצב.

השלישי הוא מרשמי, ואני אומר אותו ביודעי שהוא נשמע קר. אם התודעה היא מתג הביטול, אז השימוש הנכון בה הוא לבטל. להתייחס להרגשה כאל קריאה ממכשיר שידוע כי הוא מכויל שלא כהלכה, ולתקן אותה במכוון. לא לדכא רגש, שזה בלתי אפשרי והיה מסיר את המערכת המהירה היחידה שיש לנו, אלא להפסיק לטעות בו כמסקנה.

מה איני טוען

טענתי במקום אחר שהכאב הוא מה שמתג ביטול זקוק לו כדי להיות בטוח, ושהתודעה כנראה אינה הכול-או-כלום. הרשומה הזו צרה יותר: זו הצעה על תפקיד, והיא רעיון ולא תוצאה. לא ראיתי אותה מוצגת בצורה זו והייתי רוצה לשמוע אותה מותקפת.