ביטקוין אינו מבטל את האמון, הוא מעביר אותו

דברו עם חובב ביטקוין די זמן ותשמעו משפט בצורה הזו: ביטקוין אינו דורש אמון. צריך רק להסתכל על האלגוריתם.

כתבתי בעבר על מה שההסברה משמיטה. הפוסט הזה עוסק במשפט האחד הזה, מפני שהוא שגוי בשלוש דרכים נפרדות, וכל אחת מהן מלמדת משהו על איך אמון פועל באמת.

איש אינו מסתכל על האלגוריתם

נתחיל בטענה המילולית. רוב האנשים מעולם לא הסתכלו על האלגוריתם ולעולם לא יסתכלו. זו אינה ביקורת עליהם; כך בני אדם רוכשים ביטחון בכל דבר.

איש אינו עולה למטוס מפני שהוא מבין את עקרון ברנולי. רוב הנוסעים בטיסה הבאה שלכם לא שמעו עליו. הם טסים מפני שראו את הטיסה עובדת אצל אחרים, מפני שיש רגולטור שתפקידו לקרקע מטוסים לא בטוחים, מפני שליצרן יש תמריץ ברור לא להרוג את לקוחותיו, ומפני שחברת התעופה מאמנת את טייסיה. כל אחד מאלה הוא פיסת אמון במוסד או בתמריץ שאפשר לקרוא, וביטחונו של הנוסע הוא סכומם.

כך נבנה אמון: מתוך התבוננות בו עובד אצל אחרים ומתוך הישענות על מוסדות שאת תמריציהם אפשר לקרוא. אימות המתמטיקה בעצמכם זמין למיעוט זעיר בעל ההכשרה הנדרשת. כשהמיעוט הזה מורכב מחוקרים ומהנדסים מכובדים, הוא מפיץ את ביטחונו לכל השאר דרך בלוגים, ראיונות, ולא פחות מכך, דרך קנייה גלויה. וזהו תהליך חברתי, בדיוק כמו כל תהליך אחר. שימו לב כמה רחוק זה מ"פשוט תסתכלו על האלגוריתם".

אלגוריתם מושלם עדיין זקוק לאמון

נניח, לצורך הטיעון, שהאלגוריתם חף מפגמים. האם זה אומר שאין צורך באמון?

פרקו את מה שהמשפט אומר בפועל כשהחובב אומר אותו. הוא אומר: אינכם צריכים לתת אמון בממשלה שמנפיקה כסף ויכולה להדפיס עוד ממנו, מפני שאיש אינו יכול להדפיס ביטקוין. יפה. אמון ספציפי אחד הוסר. איש אינו יכול לפחת את המטבעות שלכם בצו.

אבל כסף הוא כסף רק אם אנשים אחרים ייקחו אותו. אז עכשיו עליכם לתת אמון בכך שאנשים רבים מאוד נותנים אמון בביטקוין, וימשיכו לתת בו אמון. ההוכחה לאמון הזה היא שימוש: אם הקבוצה המשתמשת בו קטנה, איני יכול לקנות בו מצרכים, איני יכול לקבל בו את שכרי, וזה מרפה את ידי מלהחזיק בו. ההיסוס שלי אינו נוגע לקוד. הוא נוגע לחוסר הביטחון שלי בכך שאנשים אחרים בטוחים, שהוא אמון מן הסוג הרגיל ביותר, מופנה אל קהל במקום אל בנק מרכזי.

לא הסרתם את האמון. העברתם אותו מצד אחד שאפשר לקרוא בשמו למיליונים שאי אפשר. האם זה שיפור היא שאלה אמיתית, אבל היא אינה השאלה שהמשפט מתיימר להכריע.

ועדיין צריך לתת אמון בממשלה

השכבה השלישית היא זו שחובבים הכי לא אוהבים לשמוע.

נניח שאני רוצה להעביר את חסכונותיי לביטקוין. ממשלות יכולות למסות אותו באופן עונשי. הן יכולות להורות לבנקים לא לגעת בבורסות. הן יכולות להכריז שהבורסות בלתי חוקיות. הן יכולות, במקרה הקיצוני, ללחוץ על ספקי אינטרנט להפריע לפרוטוקול. איני טוען שממשלה כלשהי תעשה את הדברים האלה; ההסתברות נמוכה. אבל היא אינה אפס, ואדם שמעביר חסכונות של חיים שלמים זקוק לביטחון די גבוה שזה לא יקרה.

הביטחון הזה הוא אמון באיך מוסד יתנהג בעתיד, שהוא בדיוק סוג האמון שביטקוין פורסם כמי שהופך אותו למיותר. העיצוב אינו מסיר את הממשלה מהתמונה. הוא משנה את הממשלה ממנפיקת הכסף שלכם לצד שיכול לפגוע בכסף שלכם, ועדיין עליכם לגבש עמדה על כוונותיה.

למה המשפט שורד

אם הוא שגוי שלוש פעמים, למה חוזרים עליו כל כך הרבה?

מפני שהוא מחמיא לדימוי עצמי מסוים: האדם שאינו נותן אמון בדבר ומאמת הכול. אדם כזה אינו קיים. כל מי שמחזיק ביטקוין נותן אמון באנשים שכן הסתכלו על הקוד, בקהל שנותן לו מחיר, ובמדינות שמתירות לסחור בו. הוא פשוט הפסיק לשים לב, מפני שהאמון מפוזר והאמון הישן היה מרוכז בבניין אחד גלוי לעין.

הגרסה הכנה של הטענה קטנה יותר וניתנת להגנה: ביטקוין מחליף אמון במנפיק יחיד באמון בפרוטוקול, בקהילה ובאורך רוחן של ממשלות. אמרו את זה, והוויכוח על השאלה אם זו עסקה טובה יכול להתחיל. אמרו "לא נדרש אמון", ואמרתם לי שלא חשבתם מה זה אמון.