האתאיזם אולי הוא הכוח האפקטיבי ביותר בעולם לשלום בין דתות

הדתות המונותאיסטיות בעולם מעלות טענות סותרות זו את זו. לכל היותר אחת מהן יכולה להיות צודקת, וכל אחת בילתה תקופות ארוכות בקביעה שהאחרות אינן רק טועות אלא ראויות לגינוי.

ובכל זאת הן נלחמות זו בזו הרבה פחות מבעבר. מנהיגים נוצרים ומוסלמים חולקים במות. מועצות בין-דתיות קיימות. הביטוי "הדתות האברהמיות" מתייחס לשלוש מערכות בלתי מתיישבות כאל משפחה.

משהו השתנה, ואינני חושב שזו הייתה התיאולוגיה.

האויב המשותף

ההסבר הפשוט הוא שהן רכשו יריב משותף: הכפירה.

זו התנהגות קואליציונית רגילה ואין בה שום מסתורין. קבוצות בעלות מטרות בלתי מתיישבות מניחות דרך קבע את מחלוקותיהן בצד מול איום משותף, והמחלוקות שבות ברגע שהאיום נסוג. מה שבולט כאן הוא רק קנה המידה — מחלוקות שהפיקו מאות שנות מלחמה מתוארות כיום כמשניות, ומתוארות כך בכנות.

כך שהאתאיזם אולי הוא אחד הכוחות האפקטיביים יותר לשלום בעולם המודרני, והוא השיג זאת בלי להמיר איש ובלי לנצח בשום ויכוח. הוא פשוט שינה את המצב האסטרטגי.

האפקט השני, המעניין יותר

יש השלכה עדינה יותר, ולדעתי היא בעלת הערך הרב יותר.

כדי לעמוד לצד דת מונותאיסטית יריבה, עליכם להפוך את עצמכם לראויים להצגה בפניה. ומה שנזרק בתהליך הזה אינו נבחר באקראי. החומר האבסורדי ביותר הולך ראשון.

האסכטולוגיה הברוקית יותר של האסלאם הופכת למשהו שאין מתעכבים עליו בחברה מעורבת. הנצרות מפסיקה להזכיר שבצליבה נפתחו קברי ירושלים ויושביהם צעדו אל תוך העיר — טענה במתי שהייתה מככבת בכותרות אילו מישהו אחר היה מבחין בה. היהדות משתתקת בעניין הנסים הראוותניים יותר.

איש אינו זורק את הליבה שלו. מוחמד נשאר, כיוון התפילה נשאר, משה נשאר. אבל הטענות המטופשות ביותר נזרקות מן הסיפון, מפני שהן אלה שאי אפשר להגן עליהן מול קהל ספקן שנוכח כעת באופן קבוע.

מדוע זה נחשב התקדמות

אז האתאיזם אינו רק מרגיע את הדתות זו כלפי זו. הוא מכבס אותן. הוא מפעיל לחץ מתמיד על כל מסורת לזנוח בשקט את קביעותיה המגוחכות ביותר כדי להישאר בחברה מכובדת.

זהו שיפור ממשי, והוא מגיע בלי שאיש ימיר את דתו. דת שחדלה להתעקש על גופות מהלכות היא דבר קטן וניתן לניהול יותר מזו שמתעקשת עליהן, גם אם מאמיניה רבים כשהיו.

אני רוצה להיזהר מהגזמה. טענות הליבה נותרות שקריות, והחומר שנזרק נזרק מן השיח הציבורי ולא מן הדוקטרינה — לחצו על מאמין וחלק ניכר ממנו עדיין מאושר באופן פורמלי. זהו שינוי במה שמודגש, לא במה שמאמינים בו.

אבל הדגש הוא רוב מה שדת עושה בפועל. מה שנדרש, נלמד לילדים ומיושם משנה יותר ממה שיושב בלתי נקרא בעיקרי אמונה. דוקטרינה שאיש אינו מזכיר היא כמעט דוקטרינה שאיש אינו מחזיק בה.

המסקנה הלא נוחה

יש כאן מסקנה שאתאיסטים אולי לא ייהנו ממנה.

אם הכפירה היא מה שמניע את המיתון הזה, אז המיתון תלוי בהמשך הלחץ. עולם שבו הדת לא הייתה ניצבת מול אתגר ספקני רציני היה עולם שבו האבסורדים חוזרים — לא היה קהל שמפניו יש להסתירם.

כלומר, האתאיזם הוויכוחי, הגלוי לציבור ולעיתים הגס שמאמינים מתונים מוצאים כה דוחה הוא ככל הנראה הדבר שמייצר את המיתון שהם מעריכים. הלחץ והנימוס הם אותה תופעה, ואי אפשר לבקש את האחד תוך התנגדות לאחר.