שיר הלל לאינדיבידואליות

רוב הבלוג הזה הוא טיעון בעד קבוצות. אני טוען בעד דמוקרטיה ישירה, בעד החלטות שמתקבלות על ידי כולם במקום על ידי מעטים, ונגד הרעיון שאפשר להפקיד כוח בידי אדם יחיד כלשהו. אני לא הולך לחזור בי מדבר מזה. אבל יש עובדה שאני רוצה להניח לצד זה, מפני שהיא נכונה ומפני שאני חושב שאנשים שחושבים, כמוני, במונחים של מערכות ואוכלוסיות, אינם מעריכים אותה כראוי. הדברים הגדולים ביותר שבני אדם עשו אי פעם נעשו על ידי יחידים. וכך גם הגרועים ביותר.

הרשומה

הביטו קודם באמנויות, מפני ששם הדפוס הכי נקי.

הג'אז היה מעשה ידיהם של קומץ אנשים שכל אחד מהם, אישית, שינה את מהות המוזיקה. לואי ארמסטרונג הפך אותו לאמנות של סולן. צ'ארלי פארקר בנה מחדש את ההרמוניה שלו. מיילס דייוויס המציא אותו מחדש לפחות שלוש פעמים וג'ון קולטריין לקח אותו למקום שאיש לא ממש הלך אחריו אליו. אין שום ועדה בשום מקום בסיפור הזה. כל אחד מהם עמד לפני להקה וניגן משהו שלא היה קיים עד שניגן אותו.

הציור זהה. ג'וטו, קאראווג'ו, טרנר, ואן גוך, פיקאסו: כל אחד הוא שבר בקו, ועל השבר יש שם אחד. האסכולות והתנועות שההיסטוריה של האמנות אוהבת לדבר עליהן הן בעיקר האנשים שבאו אחר כך והעתיקו.

הספרות אפילו אינה מעמידה פנים אחרת. רומן הוא מוח אחד, לאורך שנים, והגדולים שבהם, דוסטויבסקי, טולסטוי, פרוסט, קפקא, ג'ויס, הם בבירור מוח אחד כל אחד. איש מעולם לא כתב רומן גדול בוועדה ואיש לעולם לא יכתוב.

ההלחנה היא המקרה הטהור ביותר. באך, מוצרט, בטהובן. בטהובן כתב את הסימפוניה התשיעית חירש. המבנה כולו, כל קול, היה קיים בתוך גולגולת אחת לפני שמישהו אחר שמע תו.

המדע אמור להיות המפעל הקולקטיבי, ובתפעולו היומיומי הוא כזה. אבל הקפיצות אינן כאלה. ניוטון פיתח את המכניקה ואת החשבון האינפיניטסימלי במידה רבה לבדו, בבית בלינקולנשייר בשנת מגפה. דרווין חשב עשרים שנה בחדר העבודה שלו. איינשטיין הפיק את תורת היחסות הפרטית במשרד פטנטים בלי שותפים ובלי מעבדה, ואת היחסות הכללית עשר שנים אחר כך כמעט באותה בדידות. גדל, טיורינג, רמנוג'אן. מוסדות המדע מצוינים בבדיקה, בהרחבה וביישום. התובנה המייסדת, שוב ושוב, באה מאדם אחד שראה משהו שאיש סביבו לא יכול היה לראות.

ואז האסונות. הקטסטרופות הגדולות של המאה העשרים גם הן לא היו תוצר של המונים או של ועדות. היו להן שמות: היטלר, סטלין, מאו, פול פוט. כל אחד מהם כופף אומה שלמה סביב תוכנו של ראש אחד. הסירו את היחיד והקטסטרופה אינה קורית באותה צורה, אולי אינה קורית כלל. השונות בענייני האדם, בשני הכיוונים, מונעת על ידי יחידים.

מדוע זה יחידים

אני לא חושב שזו תעלומה. דבר חדש באמת צריך להיות מוחזק שלם, במקום אחד, בזמן שהוא נבנה, והמקום היחיד שיכול להחזיק רעיון לא גמור שלם הוא מוח יחיד. קבוצה יכולה להחזיק רעיון גמור, יכולה לבדוק אותו, לשפר אותו ולהפיץ אותו. קבוצה אינה יכולה להחזיק רעיון חצי מגובש, מפני שרעיון חצי מגובש עדיין אינו ניתן להעברה; ברגע שאפשר להעביר אותו הוא כבר אינו חצי מגובש. הקטע הבודד, החלק שבו הדבר קיים רק כתחושה והעולם, אילו נשאל, היה מצביע נגדו, נחצה בהכרח לבד.

זו גם הסיבה שהאסונות הם של יחידים. קבוצה ממצעת. שימו מאה אנשים בחדר והמדיניות שתצא תהיה אי שם קרוב לאמצע של מה שהמאה מאמינים, וזה משעמם ובדרך כלל אפשר לשרוד אותו. הקצוות, הטוב החדש באמת והרע החדש באמת, נמצאים בזנבות, ואדם יחיד יכול לחיות בזנבות באופן שקבוצה לעולם אינה יכולה.

טענתי שהאמנות מלמדת את הדרך השגויה לחשוב על תופעות המוניות, מפני שהיא רואה הכול דרך גיבור אחד. אני עדיין חושב כך. אבל זו נקודה על הסבר, על איך להבין רעב או מגפה. זו אינה נקודה על יצירה. כשהשאלה היא מאין בא הדבר החדש, הגיבור הוא בדרך כלל התשובה הנכונה.

התיקון

כאן אני רוצה לסבך את שיר ההלל, מפני שברשומה יש דפוס שני שחזק כמעט כמו הראשון.

הדברים הגדולים מכולם באו לעיתים קרובות לא מיחיד אחד אלא משניים או שלושה שיכלו לדבר זה עם זה. לנון ומקרטני כתבו שירים טובים יותר יחד משכתב כל אחד מהם לחוד, ושניהם כתבו עשרות שנים לחוד, כך שההשוואה אינה היפותטית. ווטסון וקריק. האחים רייט. כהנמן וטברסקי, שאמרו שהחשיבה התרחשה בשיחה ואף אחד מהם לא יכול היה לשחזר אותה לבדו. ג'ובס ווזניאק. רוג'רס והמרסטיין. גילברט וסאליבן, שלא יכלו לסבול זה את זה והיו חסרי תועלת בנפרד.

זו אינה חזרה לוועדה. שניים אינם קבוצה; שניים הם הסידור הקטן ביותר שבו רעיון יכול לצאת מראש אחד ולשרוד את המסע. מה שהיה לצמדים האלה לא היה תהליך או מבנה אלא איכות יוצאת דופן של תקשורת: כל אחד יכול היה למסור לשני דבר חצי מגובש ולקבל אותו בחזרה משופר, בלי שימוצע לדייסה בדרך. זה נדיר. זה נדיר מספיק כדי להיות כמעט מופלא כמו גאונות של יחיד, ואולי זו הדרך היחידה שבה גאונות של יחיד זוכה להיות יותר ממה שהיא.

אז התיקון לשיר ההלל הוא זה. אם אנחנו רוצים עוד מהדברים הגדולים, התשובה אינה להמיס יחידים לתוך צוותים, מה שמייצר את הבינוניות האמינה של כל מה שתוכנן על ידי ארגון גדול. התשובה היא למצוא את הדרכים שבהן שניים או שלושה יחידים יכולים לתקשר מספיק טוב כדי להיות, לזמן קצר, מוח אחד עם קיבולת של יותר מאדם אחד. איש אינו יודע איך לייצר את זה. אבל לפחות נוכל להפסיק לתכנן מוסדות שמונעים את זה.

היכן זה משאיר את הקבוצות

שום דבר מזה אינו עומד במתח עם שאר הבלוג, אף שזה נראה כאילו הוא צריך לעמוד. קבוצות ויחידים טובים בדברים שונים, והטעות היא לתת לאחד מהם לעשות את עבודת האחר.

יחידים יוצרים. צריך להניח להם לעשות את זה, לתת להם את המרחב ואת הבדידות שזה דורש, ולהגן עליהם מפני הוועדה שהייתה, אילו נשאלה ברגע הנכון, מצביעה נגד כל דבר גדול. אבל יחידים לא צריכים להחליט בשביל כל השאר מה לעשות עם מה שנוצר, מפני שאותה תכונה שמציבה אדם אחד בזנב הנכון מציבה אחר בזנב הלא נכון, ומבחוץ אי אפשר לדעת מי הוא מי עד שמאוחר מדי. זו עבודת הקבוצה, וזו העבודה שהדמוקרטיה הישירה נועדה לה: לא לעשות את הדברים החדשים, אלא לבחור, על ידי כולם, עם אילו מהדברים החדשים אנחנו הולכים לחיות.

תנו ליחיד להלחין את הסימפוניה. תנו לכולנו להחליט אם לבנות את אולם הקונצרטים.